גבורת ארי על תענית כד.

השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב. פי' רש"י וכשאין מחוסר צידה עסקינן כגון שצד והניחו בתוך הספל להחיות במים משמע דקשיא ליה דאי במחוסר צידה תיפוק ליה אפילו קודם שיבש חייב משום צד שהוא מאבות מלאכות מ"מ איני יודע מה דחקו לפרש כן אע"ג דבמחוסר צידה במזיד א"א לאוקמי דאטו בתרי קטלא קטלית ליה מכל מקום יש לפרש דמיירי בשוגג וחייב שתי חטאות קאמר:

ומכל מקום אין להקשות לפרש"י דמוקי להא דשמואל במזיד וחייב מיתה קאמר היכי משכחת לה למ"ד התראת ספק לא הוי התראה הא בשעה ששולה הדג שמתרין בו התראת ספק הוא דשמא יחזירנו למים קודם שיבש בו כסלע ואין כאן נטילת נשמה בשעת מעשה שהוא שולה אלא שבא לאחר זמן ממילא לא משכחת לה לחייב מיתה משום נטילת נשמה בכה"ג אלא בחונק או שוחט בידים דהוי ליה נטילת נשמה מיד בשעת מעשה דהוה ליה התראת ודאי די"ל על דרך שפי' התוס' ריש פרק קמא דשבת (דף ג') דאמר התם הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה והקשו התוס' איך אתי לידי חיוב מיתה הא הוה ליה התראת ספק דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותירץ בשם ריב"א דכיון שהדביק תוך כדי דיבור של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנו לאו התראת ספק הוא דודאי לא היה בדעתו לרדותו קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על בנים למ"ד בפ' בתרא דמכות בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה והשתא דשבר כנפיה אין יכול להתרות דלא הוי התראה אלא על הלאו והלא כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילת תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפיה מחוסר מעשה והכא נמי דכוותיה כיון ששולה תוך כדי דיבור של התראה ובודאי ימות אם לא יחזירנו למים קודם שיבש בו כסלע לאו התראת ספק הוא:

ומ"מ אין דברי התוס' מוכרחים משם דהא לא קאמר התירו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב סקילה אלא לידי איסור סקילה קאמר ואיסור בעלמא קאמר דאיסור שבת חמור כל כך דבסקילה החמורה מכל ארבע מיתות ב"ד מיהו מצינו חיובא באופה מיו"ט לחול לרב חסדא לוקה בפרק ג' דפסחים (דף מ"ז) ואפילו רבה לא קאמר התם אינו לוקה אלא מטעם הואיל ובע"כ צריך לומר כדברי ריב"א אלא דיש לומר דהני אמוראי ס"ל התראת ספק שמה התראה:

מיהו סברא זו הכריחו התוס' בפרק ד' דגיטין (דף ל"ג) דאמר התם דהתקין רבן גמליאל הזקן דאם ביטל הגט שלא בפני השליח אינו מבוטל אע"ג דמן התורה מבוטל משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין והקשו התוס' בשם ר"ת היכי מחייבין לעולם אשת איש שזינתה הא התראת ספק הוא שמא ישלח לה גט ויבטל ותירצו בשם ר"ת דכה"ג לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ועוד דאוקמינן אחזקה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים אמאי אמרינן בפ' בתרא דמכות דלוקה ואמאי הא התראת ספק הוא דשמא ישאל על נזירתו ביאור דבריהם הא דפירשו גבי גט ונזיר מוקמינן אחזקה ומאי חזקה איכא הכא הא נזיר כשנשאל על נזירתו עוקר הנדר מעיקרו למפרע והוה ליה כאילו לא היה נזיר מעולם והכי נמי גבי גט ע"י ביטול זה כיון דאפקיעו רבנן לקדושין למפרע הרי לא היתה אשת איש מעולם אלא הכי פירושא דאוקמי אחזקה היינו דיש לומר דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישלח לה גט ואפילו ישלח לא יבטלנו שלא בפניו והכי נמי גבי שולה יש לומר דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא יחזירנו למים קודם שיבש בו כסלע:

וגם על עיקר חילוק של התוס' שפירש דההיא דאכל חלב לא חשיב התראת ספק מטעמא דאיגלי מילתא למפרע דגדול היה הא ריש פרק בן סורר (דף ס"ט) רצה ר"י מדיפתי להוכיח דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות מדתנן בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וחייבים עליה משום אשת איש ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית נינהו והשתא מאי ראיה היא זו דילמא אין הכי נמי דלא קטלינן להבא עליה בקטנותה עד לאחר זמן שתגדיל ותביא שתי שערות דאיגלאי דלאו איילונית היא למפרע אלא ודאי כל כי האי גוונא למאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה הוה ליה התראת ספק כיון דבשעת העבירה עדיין לא נודע אי עביד איסורא אע"ג דלאחר זמן איתגלי איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן והוכיח ר"י מדיפתי אליבא דמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה והכי נמי גבי אכל חלב הואיל ולא נודע בשעת עבירה והתראה דבר עונשין הוא אע"ג דלאחר זמן נודע הוה ליה התראת ספק ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע וגדולה מזו מצינו בפרק ה' דפסחים דף ס"ג) גבי שוחט פסח על החמץ דלר"ל אינו חיוב עד שיהיה עמו בעזרה משום דהוה ליה התראת ספק ופירש רש"י אפילו השוחט יודע בשעת שחיטה שיש לו חמץ בביתו כיון דהמתרה אינו יודע הוה ליה התראת ספק אע"פ שהתוס' תמהו עליו מכל מקום יישבו דבריו ומכל מקום ההיא דהשולה למאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה אי אפשר לפרש במזיד אם לא על דרך פירוש ר"ת וכמ"ש:

וכי תימא בלאו הכי ניחא דהא מרא דשמעתא דהשולה שמואל הוא והכי אמרינן גבי אכל חלב פטור מטעמא דאינו נקרא סריס למפרע הא לאו הכי היה חייב והא כה"ג הוה ליה התראת ספק שמע מינה דסבירא ליה לשמואל התראת ספק שמיה התראה הא ליתא דאיכא למימר דההיא דאכל חלב איירי באכל שוגג ולענין חטאת פליגי תדע דאי במזיד ולענין מלקות מ"ש חלב דנקט הוי ליה למימר בשאר איסור שאכל שחייבים עליהם חטאת אלא ודאי בשוגג מיירי משום הכי נקט חלב דבר כרת הוא ושגגתו חטאת ואין להאריך כאן בזה יותר. מכל מקום איני יודע למה לי לרש"י לפרש בשאין מחוסר צידה משום דקשה ליה אטו בתרי קטלי קטלית ליה הא יש לומר דמיירי בשוגג ואפילו מחוסר צידה וחייב שתי חטאות משום צידה ומשום נטילת נשמה ועוד אפילו אי במחוסר צידה ובמזיד איירי אפילו הכי אתי שפיר וכגון שלא התרו בו משום צידה אלא משום נטילת נשמה לחוד:

הוו טשו מיניה דכל מאי דהוי גביה יהיב להו וכו'. קשה לי הא בפרק ה' דכתובות (דף י') אמרינן באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומשמע ודאי דאלעזר איש ברתותא בימי אמוראים ובתר תקנת אושא הוה ועוד דאמר בירושלמי פרק קמא דפיאה מעשה ברבי ישבב שעמד וחילק את כל נכסיו לעניים שלח לו ר"ג הרי אמרו חומש מנכסיו למצוה ופריך ור"ג לאו קודם לאושא הוה ומשני כך היתה הלכה בידם ושכחוהו ועמדו השניים והסכימו על פי הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנים נפשם עליהם הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני אלמא קודם לאושא היתה תקנה זו וליכא למימר דלא ביזבז אלא מה דהוה בידו באותה שעה ומ"מ לא היה יותר מחומש בכל נכסיו דא"כ אמאי טשו מיניה גבאי צדקה כיון דלא בזבז יותר מכשיעור ועוד מדאמר אין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל שמע מינה שנתן את כל אשר לו לגבאי צדקה ולא פש גביה מידי לפיכך כלל את בתו בתוך שאר עניים ליטול מחיטי הללו כמותן. וראיתי להרמב"ם בפירוש המשנה שם אהא דתנן התם גמילות חסדים אין לו שיעור שפירש ר"ל לעזור האדם בגופו אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו ולא יתחייב ליתן יותר מחמישית ממונו לבר אם עשה כן ממידתחסידות ואמרו באושא נמנו להיות אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה ולפירושו ניחא הא דאלעזר דלא אמר אל יבזבז יותר מחומש היינו אינו צריך לבזבז יותר אבל הרשות בידו ולא עוד אלא מדת חסידות איכא:

אלא שאני תמה על פירושו הא דאמר בפ"ד דכתובות המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובפרק ו' דכתובות (דף ס"ז) אמר דכי נח נפשיה דמר עוקבא בזבז לפלגא דממונא ופריך מהא דאושא ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ושמע מינה דמחיים אין רשאי לבזבז יותר. ונראה שהרמב"ם העתיק דבריו מן הירושלמי דהכי קאמר התם גמילות חסדים אין לו שיעור הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כי הא דאמר ר"ל בשם ר' יהושע בן לוי באושא התקינו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה וסבר הרמב"ם דהא דקאמר שיהא מפריש חומש חיובא הוא ויתר מחומש הרשות בידו והוסיף עוד לומר דאפי' מדת חסידות נמי איכא וליתא דיותר מחומש איסורא נמי איכא וכדמוכח מהא דאמרן ובע"כ דגם הירושלמי סבירא ליה כן דיותר מחומש אינו רשאי לבזבז דהא תנן התם אלו דברים שאין להם שיעור הפיאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ואי לבזבז יותר מחומש איכא מידת חסידות מאי דוחקא דירושלמי לאוקמי לגמילות חסדים בגופו משום דהא דבאושא הא אפילו בממונו נמי אמרינן שם דאין לו שיעור למעלה דרשאי לבזבז כמו שירצה ומקבל עליו שכר כיון דאיכא משום מדת חסידות דהא ביכורים נמי יש להם שיעור למטה כדתנן התם אין פוחתין לפיאה מששים והכי נמי ביכורים בששים כדאמרי' בפרק י' דחולין (דף ק"ל) ואפילו הכי חשיב לה בהדי דברים שאין להם שיעור משום דאין לו שיעור למעלה דמפריש כמה שירצה ומקבל עליו שכר כדאמרינן בירושלמי ר' ברכיה בעי אמאי לא תני אפר פרה ורוק יבמה ודם ציפור של מצורע ומשני לא חשיב אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ויש בעשייתן מצוה ואלו אע"פ שהוא מוסיף אין בעשייתן מצוה והכי נמי אם איתא דמדת חסידות איכא במבזבז יותר דמי לפיאה וביכורים אע"פ דיש להם שיעור למטה מדרבנן בששים אפילו הכי קתני להו הואיל ואין לו שיעור למעלה ויש בעשייתן מצוה והוה ליה לאוקמי למתני' בגמ"ח דממונו אלא ודאי יש שיעור אפילו בגמ"ח דממונו אלא ע"כ סבירא ליה להירושלמי דאין רשאי לבזבז יותר מחומש מש"ה אי אפשר לאוקמי בגמ"ח דממונו דהא יש לו שיעור למעלה שלא להוסיף על חומש ודמי לרוק יבמה ואינך דירושלמי דאע"פ שהוא מוסיף אין בעשייתן מצוה וגרע מינייהו דאפילו איסורא איכא במוסיף על חומש והשתא תקשה ההיא דאלעזר איך בזבז כל כך:

וי"ל דהאי דתקנת אושא לאו כולי עלמא מודים בה דהא תנן בפרק ו' דערכין (דף כ"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו ואם החרים את כולם אינם מוחרמין דברי ר' אליעזר א"ר אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו ואמרינן בגמרא דאיכא בינייהו הא דאמר באושא התקינו כו' פי' רבי אלעזר בן עזריה אית ליה להאי דרבי אילא ור' אליעזר לית ליה ואי מבזבז טובא לית לן בה ובלבד שישייר קצת לעצמו דומיא דחרמים והשתא איכא למימר דאלעזר איש ברתותא כרבי אלעזר ס"ל דלית ליה תקנת אושא ובשיעור קצת סגי לפיכך פש גביה חד זוזי ובחידושי למסכת חגיגה יתבאר יותר במילואים הא לא קבילנא עלן מאורתא אין לפרש דהכי קאמר כיון דלא קבילנא אין אנו צריכין להתענות כל עיקר וכדאמר בפרק קמא כל תענית שלא קיבלו מבעוד יום לא שמיה תענית דהא לא אפשר דלא גרע מהא דתניא בפרק קמא (דף י) ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן אלמא אף שלא קיבל עליו מבעוד יום חייב להתענות עמהן משום חומרי המקום שהלך לשם כ"ש שאנשי אותו המקום שצריכין להתענות עמהן אף על פי שלא קבלו מבעוד יום אלא הא דקאמר הא לא קבילנא עלן בלשון שאלה קאמר ליה ונפקא מיניה אי צריך להתפלל תפלת תענית דהא ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין דצריך להתענות משום חומרי מקום שהלך לשם אפשר לומר דאפ"ה אין מתפלל תפלת תענית והשיב לו רבי יוחנן בתרייהו גררינן וכמאן דקבלינן עלן וצריך להתפלל תפלת תענית אי נמי יש לומר כיון דאפילו לרבי יוחנן וריש לקיש שהיו גדולי הדור לא אודעינהו כ"ש דלא אודע לשאר בני העיר שלא חשיבי כל כך וקס"ד דכל בני העיר אין צריכין להתענות ואין זה חשיב מקום שמתענין כיון דכל הציבור או רובן לא קיבלו עליהם מבעוד יום ואמר ליה רבי יוחנן אנן בתרייהו גררינן וכ"ש שאר הציבור והכל חייבין להתענות כאילו קבלו מבעוד יום:תני להו אושעיא זעירא דמן חברייא פירש רש"י צעיר שבישיבה והאי דקרי ליה הכי משום דאושעיא אחרינא הוה התם וזה דוחק. ובפרק ב' דחולין (דף ל"א) גבי זרק סכין פירש"י דאושעיא זעירא היה נקרא דמן חברייא שמבני הישיבה וזה יותר נכון ובפרק קמא דחולין (דף י"ב) גבי וכולן ששחטו פירשו התוס' דמן חברייא שם המקום כדאמרינן בבראשית רבה אבימי חברייא מבקר בישא הוה וכן נראה עיקר ולהאי פי' אושעיא זעירא היה נקרא והיה ממקום ששמו חבריא:

והיה אם מעיני העדה משל לכלה וכו'. פירש רש"י הואיל דבי נשיאה דהוו עיני העדה רשעים דלת העם אינו צריך לבדוק מה מעשיהם לכך לא משגיחים בהו מן השמים וקשה לי הא אמרי' בפרק ג' דערכין (דף י'ו) זה דור דורשיו ר' יהודה הנשיא ורבנן חד אמר פרנס לפי הדור וחד אמר דור לפי פרנס ופריך למאי הילכתא אילימא למעליותא והא הוה יהויקים דלא הוי מעלי ודורו הוו מעלי והא צדקיהו דהוה מעלי ודורו לא הוו מעלי אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרינן אלמא אע"פ שאין הפרנס הגון אפשר שהדור הגון ויש לומר דהכי נמי לענין תוקפא וניחותא מביא המשל הזה אם הפרנס עניו ומעביר על מדותיו הכי נמי הדור כן ואם להיפך להיפך והכי נמי משל לכלה והכי נמי כיון דבי נשיאה אינן ענוותנין הכי נמי הדור כן וירידת גשמים בא על ידי ענווים כדאמרי' לקמן (דף כ"ה) גבי ר' אליעזר שלא נענה ור"ע נענה לא מפני שזה גדול מזה אלא זה מעביר על מדותיו וזה אינו כו':