גבורת ארי על מכות ד:

גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם. ק"ל הא לא דמי למש"ר דהכא גבי עדים זוממין הממון והמלקות באו בשביל אדם אחד שהעידו עליו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז אבל גבי מוש"ר הקנס של מאה כסף מגיע לאבי הנערה כדכתיב ונתן לאבי הנערה מאה שקלים והמלקות בשביל הנערה עצמה שהוציא עליה שם רע ולוקה משום לא תלך רכיל בעמך או משום ונשמרת מכל דבר רע כדאמרינן בפ"ג דכתובות וכל כה"ג אפילו בדיני נפשות ממון לזה ונפשות לזה מת ומשלם אע"ג דכ"ע ואפילו ר"מ מת ומשלם ל"ל דהכי אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ט') הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל כו' חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה פי' ממון לבעל ונפשות בשביל העדים ואע"ג דקאמר רבא התם (דף י') פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ממון לזה פי' ממון של טובת הנאה של כתובתה שרצו להפסיד הוי לאביה ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי ואע"ג דאמר רב יוסף לעיל הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון פי' ממון טובת הנאת כתובתה הא פרש"י דלא פליג רבא אדרב יוסף דהא התם כיון דניסת הנך תשלומין דכתובתה דידה בעי מיהוי וכיון דעלה מיקטלי לא משלמי ממון אבל היכא דלא ניסת הנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעורים לאביה והו"ל ממון לזה לאב ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי אלמא אע"ג דמיתה וממון באו בשביל הנערה כיון דהתשלומין לאביה [אע"ג] דמינה דידה קאתי חשיב לה ממון לזה ונפשות לזה כ"ש כאן גבי מש"ר שאין המאה כסף של קנס זוכה אביה מינה דידה אלא דרחמנא זכי' ליה לאב כדכתיב ונתן לאבי הנערה דפשיטא דהו"ל ממון לזה לאב ונפשות לזה לנערה והא ודאי דלא דמי לעדים זוממין שהמלקות והתשלומין הכל באו בשביל המעידין עליו והאיך גמר לה ממש"ר והשתא לא מבעי לר' יוסי בר"ח דאמר [בפ"ד] דכתובות (דף מ"ד) המוציא ש"ר על היתומה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב דלעולם לא משכחת שיהי' הקנס של מש"ר לעצמה אלא לאביה אלא אפי' לרבא דמחייב קנס במש"ר על היתומה ונ"ל מדתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים אא"ב כה"ג בישראל מחייב היינו דאצטריך קרא למעוטי גרים אלא אי אמרת בישראל כה"ג פטור השתא בישראל פטור בגרים מיבעיא. הא מהאי קרא לא נ"ל שיהי' לוקה ומשלם מאה כסף ביתומה וא"ל דיתומה של ישראל או לוקה או משלם וממעטינן גרים שלא ילקה ולא ישלם. מיהו למאי דפי' התוס' בפ"ב דב"ק (דף כ"ב) גבי הא דהדליק את הגדיש והי' עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרפו עמו פטור מתשלומין דגדי והגדיש הואיל וחייב מיתה על עבד קים ליה בדרבה מיניה ומוקי לה בגמרא בגדי דחד ועבדא דחד אלמא ממון לזה ונפשות לזה פטור ותקשה אהא דרבא דאמר בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה וכן גבי רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם אמר רבא גופיה בפ' בן סורר ומורה (דף ע"ד) דפטור דקים ליה בדרבה מיניה ופי' בשם ריב"א דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דחייב מיתה לכל אדם דהכל חייבין להרגו להציל את הנרדף אבל בכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב תיקשה הא דאמרן. אבל לפי מה שפי' התם התוס' בשם ר"ת דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד לק"מ. וכן למאי דפי' התם התו' בפ"ג דכתובות (דף ל"א) גבי הא דשני רב אשי כגון שאכל תרומה דחד וקרע שיראים דחד של חבירו נמי א"ש ועיין שם:

מכלל דר"י סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מנ"ל הא. וק"ל הא איכא למימר טעמא דר"י מהאי קרא גופיה דלא תותירו דהא בפ"ק דתמורה (דף ד') פריך ור' יעקב האי והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו למאי אתא ופי' התוס' אע"ג דאיצטריך להורות לנו דין שריפה י"ל דמן הסמיכות קא פריך למאי הלכתא כתביה הכא סמוך ללאו אי לאו לנתוקי אתא ליכתביה במקום אחר ומשני מיבעי שאין שריפת קדשים דוחה יו"ט וכדחזקי' דאמר מ"ט משום דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו פי' מדכתיב והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר אלא ליתן בוקר שני לשריפתו כדאמרינן בפסחים (דף פ"ג) והרי התם נ"ל לאביי שאין ש"ק דוחה יו"ט מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת אלא ביו"ט ורבא נ"ל התם מהוא לבדו יעשה לכם לבדו ולא מילה שלא בזמנו ולדידהו לא אתא קרא דוהנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו דהא נ"ל מקראי אחרינא ובע"כ הא דסמכיה [עשה] דשריפת נותר ללאו לנתוקי הלאו לעשה הוא דקאתי הא לא"ה ה"א דלוקין עליו ש"מ דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכ"ש למאי דשני רב אשי התם דה"ט דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואין צריך לדידי' קרא כל עיקר שאין שורפין קדשים ביו"ט בע"כ הא דסמכינהו קרא לנתוקי הלאו לעשה קאתי דשמעינן לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"כ מאי פריך הכא מנ"ל לר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלמא ס"ל כשינויא דהני אמוראי ובע"כ הא דסמכינהו קראי להדדי לנתוקי לאו הוא הא לא"ה היו לוקין וש"מ לשאב"מ לוקין עליו מיהו האי סוגיין דפ"ז דפסחים צ"ע רב ובמקום אחר יתבאר כי אין כאן עיקר מקומו: