גבורת ארי יומא פ

הוציאו לו פרק חמישי. דף נ"ה ע"ב ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים קשה לי הא בפ"ג דגיטין (דף כ"ז) רמינן עלה מהא הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ושני אביי הא ר' מאיר דלא חייש למיתה הא ר' יהודא דחייש למיתה מהא דחייש לקמן שמא יבקע הנוד ואע"ג דרבא מחלק שמא מת לא חיישינן ומתניתין כולי עלמא שמא ימות תנאי היא והא דחייש ר' יהודא שמא יבקע הנוד לשמא ימות דמי מ"מ איכא למימר רב דימי כאביי סבירא ליה דלא מחלק ור' יהודא חייש לשמא יבקע דדמי לשמא ימות חייש נמי לשמא מת ואע"ג דבפ"ב דסוכה (דף כ"ד) קאמר אביי איפכא דר' מאיר חייש למיתה מהא דעשה בהמה דופן לסוכה דר' מאיר פוסל ור' יהודא מכשיר דלא חייש למיתה וטעמא דר' יהודא דאוסר בההיא דהלוקח יין משום דאין ברירה היינו למאי דס"ד התם דבדופן סוכה פליגי בחיישינן למיתה אבל במסקנא על ידי תיובתא הדר ביה מהאי טעמא ומפ' דהיינו טעמא דר' מאיר דבהמה לאו מחיצה היא אי משום שעומדת [ברוח] אי משום דאינה עשויה בידי אדם ולר' יהודא מחיצה היא וכי תימא הא מ"מ ממילא ש"מ דר' יהודא לא חייש למיתה מדמכשיר בהמה לדופן סוכה אין זה הכרח דהא פריך התם ודילמא רבעה דמתיחא באשלי מלעיל והא דחייש לשמא תמות דלמא מוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמתה כווצא ולאו אדעתיה והשתא י"ל אדרב דימי דאע"ג דר' יהודא חייש למיתה אפילו הכי גבי דופן סוכה מכשיר דלית ליה הא גזירה דילמא מ"ל בפחות מג' וכווצא ולאו אדעתיה דגזירה דחוקה היא והא דדחוק אביי לומר דר"י ל"ח למיתה לימא דחייש כר"מ אלא משום דל"ל לההיא גזירה אלא על כרחך אי חיישינן למיתה כולי עלמא מודו דגזרינן לה לא היא כיון דאביי מפרש דהיינו טעמא דר' מאיר דחייש למיתה אי ר' יהודא נמי חייש למיתה אם כן מתניתין דהשולח חטאתו מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן למיתה אמאן תרמייה משום הכי מפרש לטעמא דר' יהודא משום דלא חייש למיתה ולפי זה בע"כ טעמא דר' יהודא בההיא דהלוקח יין לאו משום שמא יבקע אלא משום דאין ברירה אבל למסקנא דטעמא דר' מאיר גבי דופן סוכה משום דבהמה לאו מחיצה היא ולאו משום דחייש למיתה איכא למימר מהשתא כדהוי סבירא ליה לאביי מעיקרא דהיינו טעמא דר' מאיר בההיא דלוקח יין משום דלא חייש לבקיעת הנוד והוא הדין למיתה ור' יהודא חייש לתרווייהו וגבי דופן סוכה משום דגזירה דחוקה היא לא חייש לה והשתא איכא למימר דרב דימי מפרש להא פלוגתא דדופן סוכה כמסקנא דהתם וההיא דלוקח יין היינו טעמא דר' מאיר דלא חייש למיתה וההיא מתנית' [דהשולח חטאתו ר' מאיר היא] והכי ניחא דקי"ל סתם משנה ר' מאיר ור' יהודא חייש למיתה בההיא דהלוקח ואם כן מאי פריך הכא ארב דימי מההיא דהשולח חטאתו הא ההיא ר' מאיר היא אבל ר' יהודא אין הכי נמי דחייש למיתה כדחייש לבקיעת הנוד וי"ל דודאי סוגיא דשמעתין אליבא דרבא אתיא דאמר לשמא מת לכולי עלמא לא חייש ולשמא ימות דדמי לשמא יבקע הנוד פליגי דר' מאיר לא חייש ור' יהודא חייש וההיא דהשולח חטאתו ד"ה היא תדע דהכי היא דהא למסקנא דמוקי לטעמא דר' יהודא משום חטאת שמתו בעליה ודאי פריך עלה ונברור ד' זוזי וקאמר ר' יהודא לית ליה ברירה ומייתי לה מההיא דהלוקח יין דאוסר ר' יהודא ש"מ דסבירא ליה אין ברירה ודחי דלמא היינו טעמא דר' יהודא דחייש לבקיעת הנוד והשתא מאי קשה ליה הא מ"מ ההיא דלא היו שופרות לר' יהודא אתי שפיר ממה נפשך אי טעמא דר' יהודא בהלוקח יין משום דאין ברירה אם כן יש לחוש לחטאת שמתו בעליה ודאי ואין לה תקנה בברירת ד' זוזי כיוון דאין ברירה ואי טעמא דר' יהודא בהא לאו משום דאין ברירה אלא משום דחייש לבקיעת הנוד כ"ש דחייש למיתה דשכיח יותר כדאמרינן התם בפ"ב דסוכה מהשתא כ"ש דניחא טפי הא דס"ל לא היו שופרות לקיני חובה מטעמא קמא משום ספק חטאת שמתו בעליה כיון דחייש למיתה דהשתא ליכא תקנתא על ידי ברירת ד' זוזי דהא האי חששא דספק חטאת שמתו בעליה איכא על כל המעות שבשופר בכל ד' וד' זוזי שבו אלא ודאי שמעתין אליבא דרבא אזלא דכולי עלמא לשמא מת לא חיישי והא דחייש ר' יהודא לבקיעת הנוד אי האי טעמא דר' יהודא דאוסר בההיא דהלוקח יין משום דשמא ימות הוא. עי"ל דפריך שפיר מהא דהשולח חטאתו אדרב דימי דעד כאן לא פליגי אי חיישינן לשמא מת אי לא הני מילי לזמן מרובה אבל לזמן מועט לכולי עלמא לא חיישינן לשמא מת וכדפי' התוס' שם דאי לא תימא הכי אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתה לא תאכל בתרומה ולא תאכל אלא בשעה שרואה בעלה בפניה ולא מדמי להו אביי אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר ולפ"ז צריך לומר הא דרמי מהא דבת ישראל נשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים אההוא דהרי זה גיטך שעה א' משום דקתני שהלך בעלה למדינת הים הוה ליה לזמן מרובה ואפילו הכי לא חייש לשמא מת וכן בההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים קתני דהוה ליה זמן מרובה ולא חייש למיתה והא אפילו לרבנן דאמרי היו שופרות לקיני חובה לא נשתהא זמן מרובה בשופר אלא מקריבו בו ביום כדאמרינן בפ"ג דעירובין (דף ל"ב) האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים משום דר' שמעיה דאמר חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלה כל המעות שבשופר ואם כן לכולי עלמא לא חיישינן שמא מת לזמן מועט דהא לר' יהודא אי אפשר לשלח דמי קינו ממקום רחוק דהוה ליה זמן מרובה אלא ממקום קרוב דכולי עלמא לא חיישי למיתה והשתא פריך שפיר אמאי לא היו שופרות לקיני חובה לר' יהודא הא אפילו אם תמצא לומר דחייש לשמא מת הא כיון דחייש לה בע"כ אי אפשר לשלח דמי קינים מרחוק לירושלים דחיישינן שמא מת אלא מקרוב לירושלים דלא חיישו למיתה ואם כן יהיו שופרות לקיני חובה דמשעת שילוח עד זמן הקרבה אינו אלא זמן מועט דהא אין בית דין עומדין עד שיכלה בו ביום כל מעות שבשופר [ופריך משולח חטאתו דזמן מרובה לר' מאיר אזמן מועט לר' יהודא דחד דינא אית להו] ובהכי נ"ל הא דפריך אדרב דימי ממתניתין דהשולח והוה ליה להקשות מיניה וביה מדאמר ר' יהודא לא היו שופרות לקיני חובה ויהיב טעמא מפני התערובות כשרים בפסולין שהוא חטאת שמתו בעליה ש"מ שמקריבין לקוני חובה אע"ג דליתנייהו לבעלים קמן בשעת הקרבה ואמאי מקריבים בדליתנייהו קמן אי חיישינן לשמא מת [אלא ודאי לזמן מועט כולי האי כולי עלמא סבירא להו דלא חיישינן ואף לרב דימי אלא דלזמן מועט דיום אחד ס"ד דרב דימי דחיישינן והש"ס לא ניחא ליה אלא דבכל זמן מועט לא חיישינן]:

והתוספות הקשו אהא דפריך מהא דהשולח חטאתו דהא אמרינן התם בפ"ג דגיטין (דף כ"ח) לא שנו אלא בזקן שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא ואם כן ניחוש דלמא איכא מחייבי קינים שהגיע לגבורות דחיישינן בהו שמא ימות א' מהם ותי' הני מילי במביא גט משום חומר אשת איש אבל שולח חטאתו אין חילוק בין הגיע ללא הגיע ותדע דאמתניתין דהמביא גט קאמר ליה התם ולא אמתניתין דהשולח חטאתו ואין כן דעת המפרש אלא האי לא שנו אכולהו בבי דמתניתין קאי וגם אההיא דהשולח חטאתו והאי תדע אינו ראיה דההוא [המביא] גט מיתני התם רישא דכולהו בבי קאמר לה עלה ואכולהו בבי קאי וגם דברי התוס' שפי' דאהמביא גט לחוד קאי לא שנו משום חומר אשת איש אינו מכוון דמאי לתא איסור אשת איש שייך דהא ממה נפשך נפקא מאיסור אשת איש או ע"י מיתה או על ידי גירושין ומאי נותן לה בחזקת שהוא קיים ומשום העמד דבר על חזקתו חזקה זו למה לי יתן לה מ"מ גם איך אמר אבל הגיע לגבורות לא דלמא מת ומה בכך יתן לה ממה נפשך אלא ודאי מתניתין מיירי באין לו בנים ונותן לה בחזקת שהוא קיים ואינה זקוקה ליבום ואם כן אין כאן חומר אשת איש דבמיתה אלא חשש יבמה לשוק דאינו אלא בלאו ואין בו חומר יותר מחששא דגבי שולח חטאתו אם לא שיאמרו התוס' דאיסור יבמה לשוק חמור דיש בו חשש איסור כל ימי חייו מה שאין כן חששא דגבי שולח חטאתו דאינו אלא חשש איסור לשעה ואינו מוכרח אלא ודאי אכולהו בבי קאי האי לא שנו ותדע דהכי הוא