גבורת ארי יומא עד

יחיד ב' פעמים בדבר אחד והכי נמי אי כתב רחמנא ולקחו ונתנו תרווייהו בלשון רבים הוה אמינא בין בלקיחה בין בנתינה על ידי ב' דוקא מהאי טעמא להכי כתב רחמנא ולקחו לשון רבים ונתן לשון יחיד למימרא דבין בלקיחה בין בנתינה בין על ידי אחד בין על ידי ב' דהא שתיהן א' הן ואי אפשר שיחלקו בדיניה ובהכי ניחא נמי ולא תקשה מהא דתניא בתוספתא דמס' פרה הביאו הר"ש בפ"ד דפרה היזו פי' הזאת הדם ז' כהנים כאחד הזאתן פסולה ה' דז' פעמים כתיב והיינו בזה אחר זה הזאתן כשירה ולא אמרינן מדכתב רחמנא והזה בלשון יחיד א' ולא ב' דכיון דלא כתיב והזה ב' פעמים בלשון יחיד אין לך להוציא את ב' מהכא והיינו טעמא נמי דגבי מעשר כתיב ואם גאל יגאל לשון יחיד ואפילו הכי ב' גואלים כדאמר בפ"ק דזבחים (דף ו') דאמר התם דאין ב' יורשין ממירין בקרבן אביהם משום דאם המר ימיר לרבות היורש א' ממיר ואין ב' ממירין ופריך אלא מעתה גבי מעשר דכתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש הכא נמי אחד גואל ולא ב' ומהני שאני מעשר דגבי אבוהון נמי איתא בשותפות והשתא מאי שנא מעשר מתמורה הא מעשר נמי גאל יגאל בלשון יחיד נאמר אלא ודאי משום דגבי מעשר לשון יחיד לא נאמר אלא פעם אחת דהא גאל יגאל אינו אלא כפל לישנא ולרבות את היורש קאתי ולפיכך אין לך להוציא ב' מן הכלל ובהכי נמי ניחא לי הא דאמר ריש פ"ק דתמורה וערכין לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר מה סופינו לרבות את האשה תלמוד לומר המר ימיר והקשו התוס' פ"י דמנחות (דף צ"ג) הא בכל מקום בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן בגנבתו ולא בגנבתה אע"ג שכל הענין בלשון זכר נאמר ולמאי דפי' ניחא דשאני הכא דלא כתב בלשון זכר אלא פעם אחת ואין זה מקומו:

וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו ומזה במתניתין פ' י"ב דפרה מפרש לה ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה אם אוחזה בידו אפילו בשעת הזיה פסול פי' לפי שאחיזת המים אינו אלא מעשה איצטבא בעלמא אבל אחיזת היד מסייעת לו להזאה ממש ואשה פסולה להזאה. וקשה לי אם אוחזת בידו ממש מאי הוה הא אינה אלא מסייע וקי"ל מסייע אין בו ממש כדאמרינן בפ"ב דביצה (דף כ"ב) אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבת ואע"ג דקא מסייע בהדיה דקעמיץ ופתח מסייע אין בו ממש ולא תימא דבדרבנן דוקא כגון מכחל עינא הוא דאמרינן מסייע אין בו ממש אלא אפילו בשל תורה נמי כדאמ' בפ"י דשבת (דף צ"ג) גבי ב' שהוציאו חפץ לרשות הרבים בשבת זה יכול פי' להוציאו לבדו וזה אינו יכול זה שיכול חייב ושאינו יכול פטור דמסייע אין בו ממש ומייתי לה מהא דתניא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה ואמאי הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמר' מסייע אין בו ממש והכא נמי אם הקטן טובל ומזה כי אשה אוחזה בידו ומסייעתו מאי הוה הא דמי לקיבל בימין שכשר לעבודה ושמאל מסייעתו שפסול אפילו הכי עבודתו כשירה דמסייע אין בו ממש מיהו י"ל דהקטן אינו יכול להזות לחוד בלי סיוע אחרים לפיכך אם האשה מסייע הוה ליה הפסול שהוא האשה יכול והכשרה שהוא הקטן אינו יכול ואינו אלא מסייע ועיקר הזאה מן האשה הוא והקטן המסייע אין בו ממש אי נמי מיירי בזה אינו יכול הקטן וזה אינה יכולה האשה דכהאי גוונא אמרינן התם דמה ליה כאלו כל אחד עושה בפני עצמו ואם האחד כשר והא' פסול פסול דאין שום אחד מהם שיהא נקרא מסייע דאין בו ממש [ועוי"ל דלעולם ביכול אף הקטן להזות בעצמו אלא דמ"מ בהזאה זו לא היתה האשה רק מסייעתו רק שעשתה בגוף המעשה כמו הקטן שהיא נמי יכולה ואחזתו בידו מכח שניהם נעשתה ההזאה וזה נמי פסול אף דיכול הקטן בעצמו מ"מ הלא לא נעשתה ההזאה זו מכח הקטן לבד] והשתא לפירוש א' מתניתין לצדדין קתני ורישא וסיפא בתרי גווני קטן מיירי רישא דקתני והוא טובל ומזה היינו בקטן שיכול להזות בפני עצמו בלי אחיזת אחר עמו את האזוב מדקתני והוא טובל ומזה אלמא ביכול בפני עצמו להזות עסקינן וסיפא אם אחזה בידו בשעת הזאה פסולה לאו אההוא קטן דאיירי ברישא מיירי דאי ביכול להזות בפני עצמו אפילו אם אוחזה בידו נמי שפיר דמי דאינו אלא מסייע אלא בקטן שאינו יכול להזות בפני עצמו מיירי אבל לפירוש ב' כולה אחד קטן מיירי וביכול בפני עצמו אלא שהאשה נמי יכולה בפני עצמה לפיכך אם מזה לחוד כשר ואם אשה אחזה עמו פסול כיון דזה יכול וזה יכול וכדפירשתי ופירוש ב' עיקר דדוחק לאוקמא מתניתין בתרי גוונא קטן מלצדדין קתני:

ולא פליג ר"י הקשו התוס' ובהר"ש שם במסכת פרה דבתוספתא דמס' פרה תנינא בפרה ר' יהודה מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הא ונפלאתי הא ודאי תוספתא דא משבשתא היא דכלפי לייא דהא לרבנן קטן כשר ולר' יהודא פסול:

והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום קשה לי נימא הכא נמי להכי כתב רחמנא טהור משום משמע מוציא מיד משמע ולרבנן דאמרי בטבילת אזוב איש ולא אשה כ"ר גבי הזאה טהור להכשיר את האשה ולר"י דא' התם איש ולא קטן כ"ר טהור גבי הזאה להכשיר קטן וי"ל דטבילת אזוב במי חטאת והזאתו במים חדא עבודה וחדא מילתא הווין משום הכי אי אפשר לחלק עבודה אחת לחצאין ולומר דכשר בזה מה שפסול בזה ועל דרך שפירשתי לעיל גבי לקיחה ונתינה:

לימד על טבול יום שכשר בפרה. והקשו התוס' ואימא לרבות מחוסר כפורים ולא טבול יום ותי' דמוקמינן לטומאה שבאותה פרשה שהוא טומאת מת דלא שייך ביה כפרה ומפ"ב דזבחים (דף י"ז) למדו כן והכי איתא התם שרפה מחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר פסולה ורוצה לומר דבהא פליגי מר סבר מחוסר כפורים דזב כזב דמי ומר סבר לאו כזב דמי ודחי דכולי עלמא כזב דמי ובהא קמיפלגי דכתיב והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהך פרשה הלכך טבול יום דטמא שרץ דקיל אתי בק"ו מטבול יום דמת מחוסר כפורים דזב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו לא. וקשה לי כיון דסבירא ליה ליוסף הבבלי טבול יום דהך פרשה וטבול יום דשרץ דקילי אתי בק"ו מטבול יום דמת אבל טבול יום דטומאה היוצא מגופו דחמירי לא והא מחוסר כפורים ליתא אלא בטומאה היוצא מגופו שהן זב וזבה יולדת ומצורע כדתנן ריש פ"ב דכריתות ואם כן מאי איריא מחוסר כפורים אפילו טבול יום של אותן טומאות כגון זב וזבה בעלי שתי ראיות דאין צריכין קרבן וכן מצורע מוסגר דאין צריך קרבן כדתנן בפ"ק דמגילה טבול יום דידהו פסולין לפרה הואיל וחמירי דטומאתן יוצאת מגופן:

דף מ"ג ע"ב מתניתין שחטו וקבל במזרק את דמו נראה לי דהאי ושחטו נמי ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו כדתנן לעיל פ"ג (דף ל"ב) גבי שחיטת התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ואמרינן בגמ' קרצו ברוב ב' מפני שלא היה לו פנאי לגמור השחיטה בב' סימנים משום שהיה צריך למהר לקבל את הדם כדפי' התם והכא נמי שחיטת כל הקרבנות שבו ביום שאינן אלא בכהן גדול כל עבודתן אין שוחטן אלא ברוב ב' וממרק אחר על ידו ותני בתמיד שהוא הראשון מכל הקרבנות של בו ביום והוא הדין לכולן:

על רובד הד' שבהיכל בגמ' תני של היכל הא דקרב הדם קרוב להיכל. כל כך וגבי מחתה קאמר בסמוך על רובד הד' שבעזרה היינו טעמא שדם דאיכא חששא שלא יקרוש כל כמה דמקרבו לפנים שהוא מקום הזאת דם זה עדיף טפי כדי למעט בהילוך כשיטול הדם ממי שממרס בו וישאנו לפנים עד מקום הזאתו ומ"מ לקרבו עד תוך ההיכל אסור משום כל אדם לא יהיה באהל מועד אבל במחתה אי מרחקה מן ההיכל אע"פ שגם הוא צריך להכניסה לפנים לית לן בה מ"מ איני יודע מאי טעמא ממרס על רובד ד' ולא קרוב להיכל דהא בשעת הקטרת פנים אינו צריך פרישה אלא מהיכל וכדאי' בגמרא וי"ל דההיא דממרס שאני דצריך הרחקה יתירה דאגב דטריד במלאכתו למרס הדם דלמא יקרב את עצמו לתוך ההיכל עם הדם ולאו אדעתיה מה דליכא למיחש להכי בשאר כל אדם מ"מ להרחיק יותר מרובד הד' חיישינן דילמא משיטול כהן גדול מיד הממרס ועד דממטי לדם לפנים במקום הזאתו יקרש אבל מרובד הד' עד לפנים קי"ל לרבנן דלא חיישינן לשמא יקרוש: