גבורת ארי יומא לב

זמן הקבוע לו כדתנן בפ"ק דמעשרות א"ו דמיירי בלוקח דמאי מע"ה אחר שהוקבע כבר למעשרות וכגון בתבואה אחר המירוח דהשתא מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לכרי לחוד ליכא למימר דפטור מן המעשרות דהא הפקר דלאחר המירוח אינו פוטרו אלא דבמ"ע איכא תקנתא לר"א להפקיע מליתן לעניים ע"י הפקר כל נכסיו והו"ל עני וחזי לי ומש"ה לחודי' א"צ לקריאת שם דדמאי אלא על מ"ע בלבד וכ"ת הא מ"מ אמאי לא נימא אי בעי מפקיר הע"ה לכרי זה קודם מירוח לר"א דאית לי' אי בעי מפקיר וא"כ נתבטל תורת דמאי לגמרי לדידי' וי"ל דמשכחת לה לתורת דמאי לר"א בלוקח מע"ה לאחר מירוח דהפקר דההיא שעתא אין פוטרו והא לא אמרינן מגו למפרע דאי בעי מפקיר את הכרי קודם מירוח דאין מגו אלא במאי שבידו לעשות השתא בההיא שעתא אבל מגו למפרע לא אמרינן כדפי' המפרשים בכמה מקומות בדיני מגו. ולפ"ז לר"א אליבא דה"ט לאביי בפי"א דנדרים לא משכחת לה לתורת דמאי אלא בלוקח מע"ה לאחר מירוח אבל קודם מירוח לא דכיון דבידו אכתי בההיא שעתא להפקיע מידי מעשרות ע"י הפקר אמרינן אי בעי מפקיר וכדפירשתי:

אלא מעשר שני נפרשו משמע דמ"ש אפי' הפרשה וקביעות מקום נמי א"צ גבי נחתום ולא למ"ר ומ"ע דסתם דמאי שאינו נחתום דנהי דא"צ ליתן ללוי ולעני הפרשה מיהו בעי להפקיע מידי איסור טבל כדפי' לעיל אבל גבי נחתומין הקילו במ"ש דאפי' הפרשה גרידא נמי אין צריך והיינו דפריך אלא מ"ש נפרשו ובע"כ היינו טעמא כיון דא"צ להעלותו לירושלים מפני הטורח כדמסיק ובע"כ יאכל כאן משום דסמכינן ארוב ע"ה מעשרין הן הפרשה ל"ל בהא נמי סמכינן ארוב דכיון דסופך לסמוך ארובא בע"כ לגבי מ"ש זה לאכלו חוץ לירושלים תחילתו נמי ארובא סמכינן ואפי' הפרשה אין צריך וק"ל א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לנחתומין להפריש תרומת מעשר של דמאי הא כיון דאינו מפריש אחריו מעשר שני לא תיקן כלום ולא פקע איסור טבל מיני' ועדיין עומד באיסורו כמו קודם הפרשת ת"מ מתוכו דהא בפ"ג דמכות (דף י"ז) תניא אמר ר"י יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורמו ממנו כל עיקר הורם ממנו ת"ג ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מ"ש ואפי' מ"ע מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני אף כאן מ"ע ואמר רחמנא לא תוכל אלמא לא פקע איסור טבל מיני' אפי' הפריש ת"ג ומ"ר ועומד באיסור טבל כדמעיקרא עד הפרשת מ"ש וא"כ מאי מהני גבי נחתומין בהפרשת ת"מ לחוד בלתי הפרשת מ"ש שלאחריו ואי משום דויתרו לו חכמים להפריש מעשר שני מפני טורח הפרהדרין מ"מ מה בצע בהפרשת ת"מ בלבד ועוד הא גבי מ"ש הואיל וסופו לאכלו חוץ לירושלים אפי' תחילתן א"צ הפרשה דכסופו כן תחילתו ה"נ נימא כיון דסופו א"צ להפריש מ"ש תחילתו מ"ר נמי א"צ להפריש כיון דמ"מ אי אפשר לך כאן אלא אם כן תסמוך על רוב ע"ה מעשרין הן והא בלא הא לא סגי לאפוקי מידי איסור ולא פקע טיבלא מיניה וי"ל דלמאי דפסק הרמב"ם [בפ"י מהל' מ"א] דאין עון מיתה אלא בטבל שלא הורם ממנו ת"ג ות"מ לבד אבל בלא הורם ממנו מ"ש או מ"ע אינו אלא בלאו בלבד אע"פ שהתוס' בפ"י דיבמות (דף.) נראים כמסתפקים בזה א"ש דאע"ג דהנחתומין אין מפרישין למ"ש אפ"ה איכא תועלת בזה שמפרישין לת"מ דמפקיעין לכרי מעון מיתה אי לא ניתקן ואין כאן תו אלא לאו בעלמא דטבול למ"ש ותדע עוד דע"כ טבול למ"ש לחוד אינו אלא בלאו בעלמא ולא במיתה דאי אכתי קאי עלי' במיתה תקשה נהי דאקילו רבנן גבי נחתומין שלא להעלות מ"ש של דמאי לירושלים מפני הטורח כדמסיק מ"מ למה אקילו לאכלו בלי הפרשה כלל לעולם יפריש דהא בהפרשה ליכא טרחא ואע"ג דסוף סוף יאכל בגבולין מ"מ מהני הפרשה לנתקו מאיסור מיתה דטבל לאיסור לאו בלבד דאוכל מ"ש חוץ לחומה א"ו הטבול למ"ש אין בו איסור מיתה אלא לאו לחוד א"כ לא מהני ההפרשה מידי כיון דסוף סוף יהי' נאכל חוץ לחומה שהוא איסור לאו הפרשה זו ל"ל דהא השתא כשהוא טבול למ"ש נמי אין בו אלא איסור לאו ואפוכי מטרתא ל"ל מ"מ כל זה יש לדחות דאפ"ת דהטבול למ"ש לחוד נמי יש בו איסור מיתה אפ"ה לא הזקיקוהו להפריש מ"ש לנתוקי מאיסור מיתה החמור לאיסור לאו הקל דכיון דקרא עליו שם מעשר שני אי אכלו חוץ לחומה מיתחזי כי חוכא ואיטלולא שקורא עליו שם מ"ש ואכלו חוץ לחומה ועוד הרואה יאמר מותר לאכול מ"ש חוץ לחומה ואתי לידי תקלה שיבואו לאכול מ"ש גמור חוץ לחומה והא דמפריש ת"מ אע"ג דבזה לא תיקן כלום ועדיין איסור מיתה משום טבל עומד עליו כדמעיקרא אפ"ה לא רצו חכמים להקל עליהם יותר משאר כל אדם אלא במו"ש לחוד ומפני הטורח ולא שיהא קולא גוררת קולא אחרת ודי בהא קולא של מ"ש שיש בו משום טורח ועוד דאפ"ה יש בזה תיקון קצת להקל באיסור טבל דנהי דהכרי כולו אינו מתוקן מאיסור טבל הואיל ולא ק"ש מ"ש עליו מ"מ עשרה ממאה שנוטל למ"ר להפריש א' מהם לת"מ מתוקנין דהא ממ"ר עצמו אין צריך להפריש עליו מעשר שני:

לא אטרחינהו רבנן הקשו בתו"י הא אמרינן בהזהב (דף נ"ז) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וה"ה למ"ש ונהי דלא אטרחינהו לחללו מיהו בשוה פרוטה ותירצו דלא נ"ל לרבנן לתקוני שלא לעשות כן בדבר אחר ולכאורה דברי תימה הן בעיני מה ראו חכמים להפקיע מ"ש מן הנחתומין לגמרי שיש בו דררא דאיסורא כיון שיש תקנה ע"י חילול על שוה פרוטה ואי משום חששא שלא יעשו כן בד"א הא אפי' אם יעשו כן בד"א אין בו משום דררא דאיסורא כ"כ כיון דמ"מ בדיעבד מחולל מיהו כיוצא בזה מצינו בספ"ג דבכורות (דף כ"ה) דתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בן משולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ופריך והא פרה אע"ג דקדשי בדק הבית היא אפ"ה אסורה בגיזה ועבודה מדרבנן ומשני שאני פרה דלא שכיחא ולחללה וליפקא לחולין וליגזזה והדר ליקדשה דמיה יקרים וליעבד לה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ומסיק אימור דאמר שמואל שחיללו דיעבד לכתחלה מי אמר אלמא דחו רבנן איסור גיזה דדבריהם בקדשי בדק הבית מפני תקנת הפרה אע"ג דאית לה תקנתא כדשמואל לחללה על ש"פ אפ"ה לא עשו לה תקנה זו לכתחלה ודחו איסור גיזה של דבריהם כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ ה"נ דחו לאיסור מ"ש של דמאי דדבריהם מן הנחתומין מפני טורח דפרהדרין הללו אע"ג דיש תקנה להפקיע איסור מ"ש ע"י חילול בדיעבד כדשמואל לא עשו לתקנה זו כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ שלא יעשו בד"א וטעמא דהכא ודהתם דביטלו איסורו של מ"ש מן הנחתומין וכן התם איסור גיזה מן קדשי ב"ה דפרה מפני לכתחלה דפדיון על ש"פ אע"ג דבדיעבד שפיר דמי כדי שלא לעשות כן לכתחלה בד"א דבהא דבטלו מ"ש מהנחתומין לגמרי נמי איכא למיגזר שלא לעשות כן בשאר דמאי דלאו של נחתומין וגבי גיזה נמי שלא יבא להתיר גיזה בקדשים אחרים דלאו פרה ונ"ל דה"ט דכיון דאי אפשר שלא לבטל א' מהנה או איסור מ"ש של דמאי מן הנחתומין מפני טורח פרהדרין וכן איסור גיזה מן קדשי ב"ה דרבנן מפני תקנת פרה אדומה או איסור חילול על ש"פ דהוא נמי איסור דרבנן לחלל לכתחלה וכיון דהם אמרו והם אמרו והכל הוא מדבריהם בטלו מ"ש אע"ג דאיכא נמי למגזר אטו מ"ש אחר דלאו של נחתומין אפ"ה לא שכיח תקלת מ"ש כ"כ דאינו נוהג אלא במיני תבואה פירות וירקות בלבד ובתקלת גיזה דקדשים ליכא למיחש אלא לתקלת בעלי חיים דבני גיזה נינהו אבל לא בקדשים דלאו בעלי חיים נינהו ולא שכיח כל כך אבל תקלת פדיון על ש"פ שכיח הרבה בין בקדשים ב"ח בין דלאו ב"ח בין במעשר שני ונטע רבעי לפיכך [בטלו] גזירת תקלה דלא שכיח כ"כ מפני גזירת תקלה דשכיח הרבה וכה"ג אמרינן בפ"ו דעירובין (דף פ"ז) גבי קרפף יתר משתי סאתים דבטל לאיסור טלטול מתוכו לים מפני תקלת היתר טלטול לתוכו ואמרינן ומ"ש תוכו שכיח ומתוכו לים לא שכיח והיינו כה"ג דפרשתי לעיל:

אמר לי' בירה תוכיח פי' בית המקדש אע"ג דבריש מכילתין גבי מפרישין את כהן השורף את הפרה ללישכה שעל פני הבירה מפרש לה ר"י מקום היה בהר הבית ובירה שמו ובפי"ב דזבחים (דף ק"ד) גבי פרים ושעירים הנשרפים אם אינן נשרפים כמצוותן נשרפים אבית הבירה מפרש לה ר"י נמי דמקום היה בהר הבית ובירה שמו ור"ל פליג עלי' בשניהם ואמר כל הבית כולו קרויה בירה לאו למימרא דר"י לית לי' הא דר"ל דכל הבית