גבורת ארי יומא ל

חמץ דהא אפי' לו קרינן בי' כיון דהותר לאחר זמן אלא ע"כ לא אתי למעוטי אלא טבל טמא וש"מ דבת אורו היא וכיון שכן אי גלגל עיסה הטבולה למעשרות שפיר חל עלי' שם חלה ולית לן בה משום לו ולא לאורו כיון דאית לה תקנתא להפריש המעשרות מן הטבל ויהי' ראוי לו לעצמו אפי' קודם הפרשת המעשרות נמי תתן לו קרינן בי' משום היתר שלאחר זמן הפרשת המעשרות ומינה איכא למימר דלר"ה נמי דקפידא אשיריים ניכרים לא קפיד אלא היכא שאין היתר לשיריים לאחר זמן לעולם ע"י שום תקנה אבל כל היכא דיש היתר לאחר זמן לאיסוריה אפי' ע"י תקנה ולא בא אותו ההיתר מאיליו כגון טבל דהתירו בא ע"י מעשה הפרשת מעשרותיו אפ"ה שפיר שיריה ניכרים קרינן בי' משום ההוא היתר דלאחר זמן ותדע לך עוד דבע"כ כל היכא דיש לו היתר לאחר זמן אפי' ע"י תקנה כגון טבל ש"נ קרינן בי' דאי לא תימא הכי לא משכחת לה כלל לתרומה דקדשה דהא הפרשת תרומה קודמת לכל המעשרות כדתנן בפ"ג מ"ו דמס' תרומות המקדים תרומה לביכורים מעשר ראשון לתרומה מעשר שני לראשון אע"פ שעובר בל"ת מה שעשה עשוי והא אין הכרי יוצא מידי איסור טבל עד אחר הפרשת כל המעשרות נמצא בשעת הפרשת תרומות אי מפריש לה לאחר שהוקבעה למעשרות וחל על הכרי איסור טבל אכתי אין שירי' ניכרים אלא ע"כ הואיל והפרשת תרומה מהני להתיר ע"י לאחר זמן לכשיפריש את כל המעשרות שיריה ניכרין קרינן בי' וכדפירשתי ומהשתא ההיא דשמעתין דנחתומין ודפ"ה דדמאי דנקט חלה ניחא דהא קמ"ל כדפרישית:

אלא תרומת מעשר וחלה אבל לא מעשר שני כדמפרש ואזיל מפרש"י משמע שאוכלן בלי הפרשת מעשר שני לגמרי שהרי פי' הנחתומין הלוקחים תבואה מע"ה למכור פת בשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים אלא ת"מ שהוא אחד ממאה יתן לכהן ובנחתום חבר עסקינן ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שא"צ להפריש עליו מעשר שני של דמאי להעלות לירושלים או לפדות וה"נ אהא דמשני מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן וכו' לא אטרחוהו רבנן וסמכו לומר שרוב ע"ה מעשרין הן מכל זה נראה להדיא דס"ל דאקילו רבנן לנחתום שאין צריך להפריש כלל מ"ש ומותר לאכול בלא הפרשת מ"ש מטעמא דמפרש עולא בסמוך וסמכו אהא דרוב ע"ה מעשרין הן ואני תמה ע"ז דהא משנה שלמה שנינו רפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר נוטל כדי ת"מ וחלה וכו' ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות אלמא הלוקח מן הנחתום צריך להפריש מ"ש ולפדותו או להעלותו ואם הלוקח צריך להפריש מ"ש ה"ה הנחתום עצמו כשהוא אוכל שצריך להפריש שהרי עיקר הטעם שהקילו גבי נחתום הוא מפני שחובטין אותן ואומרין להן מכרו בזול הוא דהוי כדמפרש עולא בסמוך וי"ל ע"ד פרש"י דמתניתין דפ"ה בכה"ג דנחתום חייב במ"ש של דמאי איירי דגרסינן בירושלמי שם עלה דהא מתניתין דהנחתומין תני בד"א בזמן שהוא מוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל אם הי' מוכר בפלטר או בחנותו שהוא סמוך לפלטר מעשר על הכל פי' אפי' מ"ש חייב הנחתום להפריש ובהכי איירי ההיא דהלוקח מן הנחתום דמפריש שם מ"ש במכר הנחתום בחנות שהוא סמוך לפלטר ול"נ לפרש דודאי בין הלוקח מן הנחתום בין הנחתום עצמו אסורים לאכול דמאי בלתי הפרשת מ"ש כשאר כל אדם דצריך להוציא מ"ש מדמאי אלא דבהא הקילו בנחתום יותר משאר כל אדם דאסורים למכור דמאי עד שיעשרו אפי' מ"ש כדתנן במס' דמאי פ"נ שאין אדם רשאי למכור דמאי ולא ישלח לחבירו דמאי אבל גבי נחתום הקילו דמותר למכור דמאי בלתי הפרשת מ"ש מטעמא דמפרש עולא בסמוך ומ"מ הלוקח ממנו חייב להפריש מ"ש נמי ובהכי רווחא שמעתתא ביותר וכמו שאפרש וכן ראיתי להרמב"ם שכתב (בפ"ט מהל' מ') הנחתומין לא חייבו להפריש מ"ש מדמאי אלא תרומת מעשר בלבד וכו' והלוקח מפריש מ"ש וכן עיקר ואפשר להסב גם פרש"י על דרך זה אלא שאין פשט לשונו מראה כן:

דף ט' ע"א מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המע"ה פי' אין צריך ליתן ללוי ולעני מהאי טעמא דהמע"ה אבל מ"מ צריך להפריש ולהוציא ממנו כל המעשרות כדי להוציא מיד טבל ומפריש מעשר ראשון ומעכב לעצמו ואין צריך ליתן ללוי ומוציא ממנו מעשר מן המעשר ונותן לכהן וכן פרש"י בפ"ט דסוטה (דף מ"ח) ופי' התוס' והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפריש והוא שלו כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד שדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובין תיקנו רבנן שיתננו לכהנים ורש"י שם בפ"ט דסוטה פי' דה"ט דאינו מעכב ת"מ לעצמו כמו מעשר עני ומעשר ראשון משום המע"ה הואיל דאית ביה עון מיתה אחמרו עליה דלמא כי משהי לי' גביה אכיל ליה אבל מ"ר ומ"ע מותרין לזרים וק"ל למ"ד ביבמות (דף צ') דמעשר ראשון נמי אסור לזרים מאי איכא למימר הו"ל נמי ליתן ללוי דלמא אכיל לי' כדאמ' גבי ת"מ ואולי י"ל כיון דמ"מ קיל איסורו דאינו במיתה כתרומת מעשר אלא איסורא בעלמא לא גזרינן עליו דלמא אתי למיכל מיני':

. מעשר ראשון המע"ה ק"ל הא במאי דמפריש מ"ר ומעכבו לעצמו ואינו נותנו ללוי נהי דמשום גזל הלוי ליכא דכלל גדול בתורה המע"ה בדבר שבממון מ"מ לרבנן דפליגי עלי' דר"א בן גמלא בפ"ג דגיטין (דף ל"א) וס"ל דאין רשות לבעה"ב להפריש תרומת מעשר מן מ"ר דהוא ללוי דהו"ל תורם שלא מדעת דאין תרומתו תרומה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במאי שמפריש הבעה"ב הת"מ מן המ"ר ומעכב המ"ר לעצמו הא כיון דחשו לדמאי דלמא לא עישר הע"ה והו"ל טבל א"כ המ"ר של לוי הוא וכי מפריש הבעה"ב לת"מ מן המעשר הזה לא עשה ולא כלום דהו"ל תורם שלא מדעת ואכתי המ"ר בטיבלו קאי לאחר הפרשה כקודם הפרשה וא"כ אינו יוצא מידי חשש טבל מ"ר זה אא"כ נותנו ללוי והלוי יפריש עליו ת"מ אבל בהפרשת בעה"ב אינו יוצא כלל מידי טבל הטבול לת"מ וי"ל כיון דהא דאין רשות לבעה"ב לתרום ת"מ לרבנן דבר שבממון הוא דגרם לה כיון שזה ממונו של לוי הו"ל תורם שאינו שלו שלא ברשות בעליו והא כיון דבדבר שבממון קי"ל המע"ה הו"ל בעה"ב בעליו של מ"ר כאלו שלו הוא בודאי ולא מספק והשתא לא מיבעי בדמאי כיון דרוב ע"ה מעשרין הן דודאי בעה"ב הו"ל בעלים אלא אפי' בספק שקול של טבל שאין הרוב מסייע לחזקת בעה"ב ולא עוד אלא אפילו הרוב עומד נגד חזקת בעה"ב ומסייע הרוב ללוי אפילו הכי כיון דקימא לן כשמואל דאמר ברפ"ה דב"ב (דף צ"ב) אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דמ"מ מדינא המע"ה הו"ל לבעה"ב דין בעלים אפי' לקולא ומפריש ת"מ על מ"ר זה ותרומתו תרומה דה"ל תורם ברשות כיון דמדינא שלו הוא וכה"ג אמרינן בספ"ק דבכורות (דף י"ב) המפריש פדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן משום דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה טמאה כדמפרש בגמ' התם ותנן התם מת פטר חמור פי' אחר שהפריש עליו טלה ועדיין לא הגיע ליד כהן ר"א אומר יקבר הפטר חמור דעדיין הפ"ח אסור בהנאה מה"ת כקודם פדיון הואיל ולא הביא עדיין פדיון ליד כהן אין זה פדיון ואפ"ה אמר התם מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו ואמאי הא כיון דמחמת ספק צריך להפריש טלה עליו לאפקועי לאיסורו והא לר"א כל כמה דלא מטי טלה ליד כהן עדיין פ"ח באיסורו קאי כדמעיקרא א"כ בספק פטר חמור אמאי סגי במפריש טלה והוא שלו כיון דלא מטא ליד כהן ודלמא פ"ח מעליא הוא ועדיין הוא באיסורו עומד אלא ודאי ה"ט כיון שבדבר שבממון קי"ל המע"ה הו"ל כודאי שאין כאן לכהן כלום וממילא אפילו להקל פקע איסורו בהפרשה לחוד אע"פ שלא הגיע ליד כהן וה"נ דכוותי':

מעשר עני המע"ה משמע דמ"ע נמי צריך להפריש בדמאי כמו מעשר ראשון אלא דאינו צריך ליתנו לעניים משום דהמע"ה והיינו דלא כהא דתנן בפ"ז דדמאי ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למ"ע של דמאי וחכ"א ק"ש וא"צ להפריש ובפ"ג דמכות (דף ט"ז) רצה ר"י לאוקמי דפליגי דר"א סבר ודאי לא הפריש מ"ע אינו טובל לפיכך ספיקא א"צ להפריש ורבנן סברי ודאי טובל הלכך מספיקא צריך לקרות שם על הדמאי ואמר לו אביי א"ה אדמיפלגי בספיקו לפלגו בודאי אלא דכ"ע ודאי טובלו ובהא קמיפלגי מ"ס לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי פרש"י דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש ואפרושי מפריש לי' לאפקועי טיבלא נהי דמ"ר לא