גבורת ארי יומא כו

לא משכחת לה לעולם בשלמא משש משכחת לה כשחל שבת בד' מימי הפרישה וכדאמר רבא בסמוך ונשארו ו' ימים להזאה אבל ז' האיך משכחת לה לעולם כיון דאין ז' ימים בלא שבת שאין בו הזאה. ונ"ל מתוך קושיא זו דאע"ג דאין מפרישין אותו אלא ז' ימים בלבד ואין צריך להפרישו שעה אחת קודם לשקיעת החמה כדמסקינן לעיל (דף ו') ה"מ כשחל יום ג' וז' לפרישתו בחול דאפשר להזות בהן ואע"ג דאחד משאר הימים אי אפשר שלא יחול בשבת לית לן בה כיון דאפשר לקיים הזאה בג' וז' לפרישתו שהן עיקר דעל ידן יוצא מכל ספק טומאת מת דאפי' נטמא ביום הפרישה קודם שפירש נטהר ע"י ג' וז' לפרישתו ושאר ימי הזאה אינו אלא טפל להו משום הזאה בזמנה מצוה ואין עיקר הטהרה תלויה בהן אבל הזאה דג' וז' לפרישתו עיקר הטהרה תלויה בהן דאם נטמא ביום הפרישה קודם שפירש אין הזאת שאר ימים מטהרין אותו אלא הזאת יום ג' לפרישה וז' לו לבד ואם ג' או ז' לפרישה בשבת מפרישין אותו שעה אחת סמוך לשקיעת החמה קודם ז' ימים ונהי דבחל יום ז' בשבת אפי' אי מפרישין שעה אחת קודם אי אפשר להזות עליו באותו שעה דהוי נמי שבת מ"מ מזין עליו למחרתו שהוא א' בשבת וכן בב' בשבת משום ספק ג' ובג' בשבת ובד' בשבת אין מזין עליו כלל דאין לספק בהו לא בג' ולא בז' כיון שלא הוזה בשבת ואע"ג דהשתא הזאותיו בטלין שני ימים רצופין יום ג' בשבת ויום ד' בשבת מ"מ הא עדיף לן מלהפרישו בא' בשבת דבזה יצא מכל ספק טומאה משא"כ בזה וכדפירשתי ומ"מ כשחל יום ג' בשבת כשמפרישין אותו שעה אחת קודם הז' ימים שהוא בד' בשבת מזין עליו באותו שעה של פרישה וביום ה' בשבת ובערב שבת משום ספק ג' ובא' וב' וג' בשבת משום ספק ז' וביום ד' בשבת אע"ג שהוא אחד מז' ימי הפרישה דבעי רצופים קודם יום העבודה וסמוך לו אין מזין עליו כלל דלא בג' ולא בז' איכא לספוקי בי' כלל מ"מ בחל יום ג' בשבת איכא יום חדש שמזין עליו דהיינו באותו שעה שקודם ז' ימי הפרישה מה שאין כן בשום פעם שאין מזין אלא בז' ימי הפרישה ואין חילוק ביניהם אלא בין רב למעט דבחל יום ד' בשבת הזאותיו אין בטילין אלא יום אחד שהוא בשבת ובחל בשאר ימים בטילין יותר וכיון שכן הא ודאי הזאות מן הפרות היו כסדרן יום א' מז' ימי הפרישה שהיא הזאה ראשונה הי' מפרת משה שקדמה לכולן ויום ב' לפרישה הי' משל עזרא שהיתה פרה שניה לה וביום ג' משל שלאחריה וביום ד' של פרישה לא היו מזין כלל דלא בג' ולא בז' איכא לספוקי נמצא ביום ה' לפרישה מפרה ד' ביום ו' משל ה' וביום ז' משל ששי ופרה הז' נדחית לגמרי שהיא אחרונה לכולן אבל פרות אחרות אע"פ שאם חל שבת ביומם נדחית באותו פעם כגון אם חל שבת ביום ב' לפרישה נדחית פרת עזרא באותו פעם שהיא שניה לפרות ויום זה קבוע לה לעולם מ"מ בחל יום ב' לפרישה בחול זכתה ביומה אבל פרה הז' לעולם אין לה יום מז' ימי הפרישה דהא לעולם אין ימי הזאה בז' ימי הפרישה אלא ששה ימים דאי אפשר לז' ימי פרישה בלי שבת שאין בו הזאה כל עיקר ומ"מ בחל יום ג' לפרישה בשבת שאז צריך להפרישו שעה אחת קודם לז' ימי הפרישה ולהזות עליו באותו שעה מטעמא דפירשתי אותה הזאה הקודמת לז' ימי הפרישה שאינו בשום פעם יותר הפרה השביעית שהי' דחויה בכל פעם מפני המוקדמת לה מצאתה ריוח ביום זה לעצמה להזות בו ביום מאפרה כיון שיום זה חדש הוא ואינו מז' ימי הפרישה והפרות הקודמות לה עד עכשיו לא זכו אלא בהזאות של ז' ימי הפרישה יום זה שהוא קודם לז' ימי' פרישה קנתה היא והפרה הששית שזמנה קבוע לה ביום הז' לימי הפרישה נידחית באותו הפעם שהרי הזמן הקבוע לה לעולם הוא יום ז' מז' ימי הפרישה והא באותו הפעם אין הזאה ביומה דהא לא בג' ולא בז' איכא לספוקי בי' כיון שקדמה פרישה באותו פעם יום אחד קודם ומזין עליו נמי בו ביום נמצא משכתת לה הזאה ז' ימים ולא בפעם אחד קודם שריפת פרה אחת אלא קודם שריפת כמה פרות]:

תנן התם הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה משנה היא בפ"ב דדמאי וכתבו התוס' בירושלמי פריך תמן תנינן בפ"ה דדמאי הלוקח מנחתום כיצד מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה הכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן אתה אומר נחתום מפריש ומשני ר"י אמר כאן בעושה בטהרה פי' מתניתין דהכא בנחתום ע"ה העושה בטהרה שהשכיר גבל חבר לעשות לו חלתו בטהרה הלכך כיון דטרח כולו האי סמכינן עליה נמי דודאי תקנה והלוקח ממנו אין צריך להפריש כאן בעושה בטומאה וחייב הלוקח להפריש ור"א משני כאן במדה דקה המוכר מפריש כאן במדה גסה הלוקח מפריש ופריך אדר"י ואי בעושה בטהרה יפריש על הכל פי' אפי' מעשר שני ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע"ה כלומר אפי' ודאי וכ"ש דמאי דקילא דאיכא למימר שמא לא יתקנו ע"ה אבל חבר שרי ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן א"כ בדין הוא שהנחתום לא יפריש מעשר שני לפחות מטעמא דמסיק בשמעתין ופי' זה תמוה בעיני מאד דלמאי דפי' דר"י מוקי למתניתין דהכא בנחתום ע"ה שעושה בטהרה ע"י גבל חבר הואיל וטרח כולי האי ודאי תיקנם דא"כ מאי פריך אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ואפי' מעשר שני נמי אדרבה איפכא תקשה לך דלא יפריש כלום אפי' תרומת מעשר דמדטרח כולי האי ודאי תיקנוה אבל הא לא שייך לאקשויי אי בעושה בטהרה יפריש הכל ואפי' מעשר שני דהא משום דעושה בטהרה אינו גורם להחמיר ולהפריש אלא להקל שלא להפריש והאיך תולה דמחמת הדבר הראוי לגרום קולא לפוטרו מלהפריש מעשר שני לר"י דמש"ה יהא חייב הא כלפי לייא ועוד ק"ל הא ההיא דהנחתומין ע"כ קמ"ל דהואיל דהוא נחתום אין צריך להפריש מדמאי שלקח מע"ה קודם שימכור לאחרים אלא תרומת מעשר ולא מעשר שני משא"כ שאר כל אדם דצריך להפריש נמי מ"ש אבל הואיל שנחתום הוא אין צריך להפריש הכל כשהוא מוכר בעצמו הרי דמיירי במתניתין מהפרשת הנחתום עצמו והיינו נמי דקא מקשה הירוש' בתחלת דבריו והכא אתה אומר הלוקח מפריש וכאן כלומר במתניתין דנחתומין אתה אומר הנחתום מפריש אלמא מיירי בהפרשת הנחתום עצמו וא"כ מאי משני בעושה בטהרה דסמכינן עליה דודאי תיקנו והא זה לא שייך לומר אלא לפטור הלוקח ממנו דאין צריך להפריש והא אנן בדידיה עצמו איירינן לחייבו להפריש תרומת מעשר ולא מעשר שני וכ"ת דלר"י לא משמע ליה כדס"ד דאיירי שהנחתום מפריש אלא בלוקח ממנו עסקינן שמפריש ת"מ אבל לא מ"ש א"כ תו לק"מ מהא דפ"ה דהלוקח מנחתום כיון דאידי ואידי מהפרשת לוקח איירי ולמה לי' לר"י לשנויי כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה ואי משום דקשה מאי שנא דהכא אין מפרישין מעשר שני ואלו בפ"ה דמפרישין מעשר שני נמי אהא לא הקשה כאן המקשן אלא מ"ש הכא הנחתום מפריש והתם הלוקח הקשה ועל זה לא תי' ר"י מידי ועוד הא ההיא קושיא פריך לה לבתר שנויא דר"י ור"א אי בעושה בטהרה יפריש על הכל אפי' מ"ש וגם אשינויא דר"א פריך לה להאי קושיא בירושלמי ועוד ק"ל שהרי במסקנא קשה אהא דפריך אשינויא דר"י אי בעושה בטהרה יפריש על הכל ומשני בדין הוא שלא יפריש כלום שאין מוסרין ודאי לע"ה כלומר ומתניתין בנחתום חבר שמוכר לחבר עסקינן אכתי מצי להקשות אפי' בתר שינויא דר"י דמתניתין דהנחתומין מהפרשת הנחתום מיירי ולא מהלוקח ממנו ונחתום חבר עסקינן וא"כ לא שייך שינויא דר"י כאן בעושה בטהרה דמדטרח מסתמא תקנו דהאי טעמא לא שייך אלא לפטור הלוקח ממנו וגם למאי דקאמר בגמרא דידן מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן ש"מ דבהפרשת הנחתום עצמו מיירי הכא ועוד לשנויא דר"י דמוקי לההיא דנחתומין בנחתום ע"ה ובהפרשת לוקח איירי ובעושה בטהרה דמדטרח כולי האי ודאי תקנו כדפי' התוס' א"כ תקשה איפכא למה צריך להפריש תו אפי' תרומת מעשר כיון דאיכא הוכחה דודאי תקנו וגם בגמרא דידן פריך בסמוך אלא מ"ש נפרשו ומשני מתוך שפרהדרין הללו הרי נמי לא ק"ל אמאי מפריש ת"מ אלא אמאי לא מפריש מ"ש ולר"י דירושלמי הו"ל לאקשויי להיפוך אמאי מפריש ת"מ ועוד שהתוס' נשוכים מדברי עצמם דהא בסמוך פי' הירושלמי בשם ר"י גופי' דההיא מתניתין דהנחתומין מיירי במפריש חלתו בטומאה דאל"כ החלה פטורה מן הדמאי והכא מוקי לה לההיא מתניתין דהנחתומין במפריש חלתו בטהרה אדר"י והר"ש בפ"ב דדמאי פירש כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראוי לכהן לאכילה אבל בעושה בטומאה כגון שלקח מע"ה פי' שהוכשרו דנטמאו לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזי אלא להסיק תחת תבשילו הלוקח שיאכל הוא יפריש ולפירוש זה ניחא הכל והא נמי