גבורת ארי יומא כד

נראה כפשוטו דלאו ממזיד לא הורצה קא פריך דההיא קנסא בעלמא הוא אלא משוגג הורצה פריך מדלא קתני בשוגג כשר במזיד פסול דאע"ג דבעלים נתכפרו אפ"ה כיון דאין בשר נאכל שייך בי' לשון פסול כדתנן בפ"ג דזבחים (דף כ"ו) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' פסול ואמר שמואל עלה פסול בשר פי' שאינו נאכל אבל בעלים נתכפרו ש"מ דבשוגג הורצה היינו ע"י ציץ שמרצה עליו ובלא"ה לשון ריצוי לא שייך אלא ע"י ציץ דכתיב ביה לרצון להם ועוד דהכי תניא בפ"ג דמנחות (דף כ"ה) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וקתני סיפא ובנכרים בין שוגג בין במזיד כו' לא הורצה וטעמא משום דכתיב לרצון להם ולא לנכרים דלאו בני הרצאה נינהו כדמפ' בפ"ד דזבחים (דף מ"ה) ש"מ דהאי הורצה בשוגג היינו ע"י ריצוי ציץ ואי טומאה הותרה ל"ל ריצוי ציץ לרצויי כדמקשה בסמוך מהא דעל מה הציץ מרצה ואע"ג דלא חש כאן להאריך כמו בסמוך לית לן בה ועוד דבסמוך תנא דאפילו על המזיד ציץ מרצה והגמרא ר"ל דלמ"ד הותרה אפי' במזיד אין צריך לציץ מפרש לה בהדיא לרבותא דאפי' אמזיד דתני לא צריך ריצוי ציץ למ"ד הותרה ואע"פ שהתוס' פירשו התם במנחות דהא דדייק ביבמות דמה"ת הציץ מרצה אפי' במזיד מהא דעל מה הציץ מרצה ולא מייתי לה מסיפא גופה דקתני בציבור אפי' במזיד מרצה ש"מ דהא דאמרינן דאינו מרצה במזיד ביחיד קנסא דרבנן הוא י"ל דה"א טעמא לאו משום ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור לאו דשייך לשון הורצה שלא ע"י ציץ דהא התוס' בעצמם מסיימי שם אע"ג דלשון הורצה משמע ציץ אלא ה"א איידי דנקט רישא גבי יחיד במזיד הורצה היינו ע"י ציץ נקט נמי בסיפא גבי ציבור הורצה אע"פ שלא ע"י ציץ הוא ומ"מ גם התוס' שם משמע להו דלשון הורצה לא שייך אלא גבי ציץ א"כ פריך הכא שפיר מדתני בשוגג הורצה דמשמע ע"י ציץ דמרצה ואי הותרה ריצוי ציץ ל"ל בשוגג ואע"פ שמפרש"י משמע נמי לכאורה דממזיד לא הורצה קא פריך אי אפשר לומר כן וכדכתבתי אלא ודאי כדפי' עיקר. מיהו ק"ל מאי ס"ד דמקשה דהאי דם שנטמא איירי מציבור והא קתני סיפא דההיא שם במנחות בד"א ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ונ"ל דלס"ד ס"ל למקשה דהאי בד"א ביחיד דקתני בכל קרבן יחיד איירי אפי' באותן שקבוע להם זמן ואע"ג דבמזיד לא הורצה אי אפשר לפרש אקרבן יחיד שקבוע לו זמן כגון פר ואילו וחביתין של כה"ג דהא מוקי לה ביבמות לא שני אלא לאכילה אבל בעלים נתכפרו והני לאו בני אכילה נינהו דחביתין ואילו של כה"ג כולה כליל ופרו נשרף חוץ לג' מחנות מ"מ הא איכא פסח דק"י הוא כדאמ' לקמן פ"ה (דף נ') וקבוע לו זמן ובר אכילה הוא ועלי' נמי תנא שוגג הורצה ע"י ציץ והא פסק דוחה טומאה ואי טומאה הותרה ל"ל ציץ לרצויי על הפסח דהא דמי לק"צ לענין טומאה ואע"ג דאמ' אילים באילו של אהרן אע"ג דקבוע לו זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן לאו משום דלא הותרה טומאה בקרבן יחיד הקבוע לו זמן למ"ד טומאה הותרה בציבור דודאי מה"ת הותרה כמ"ש התוס' וכ"כ למעלה גבי פסח גופא מההיא דפ"ג דזבחים אלא מדרבנן מהדרינן לכתחלה אבל בדם שנטמא וזרקו כיון דמה"ת בק"י הקבוע לו זמן כפסח הותרה ל"ל ציץ דבאינו על מצחו לר"י או בנשבר לד"ה אינו מרצה ואמאי כיון דשוגג הוא וליכא למיקנסי' מדרבנן בלא ציץ נמי נתכפרו בעלים דבשלמא הא דתני במזיד לא הורצה אע"ג דמרצה מה"ת אלא מדרבנן אינו נאכל אפ"ה תני לישנא דלא הורצה אגב רישא דתני גבי שוגג לישנא דריצוי דאינו אלא ע"י ציץ אבל הא דתנא בשוגג הורצה קשה ריצוי ציץ ל"ל ומשני כי תניא ההיא ביחיד אע"ג דהמקשה נמי ידע דביחיד איירי אלא דס"ד דמיירי בק"י הקבוע לו זמן אפ"ה משני לי' סתמא כי תניא ההיא ביחיד ולא מפרש בקבוע לו זמן משום דסתם ק"י שמיירי בשמעתין לענין טומאה היינו באין קבוע לו זמן והקבוע לו זמן בכלל ק"צ הוא והא דתלינן בכולה שמעתין דחוית טומאה בק"צ אע"ג דאינו תלוי אלא בקבוע לו זמן כדאיתא לקמן פ"ה (דף נ') היינו טעמא משום דרוב ק"צ קבוע להם זמן ורוב ק"י אין קבוע להם זמן וכי קאמר כי תניא ההיא ביחיד היינו ק"י דקרי לי' בשמעתין לענין טומאה דלא קבוע לי' זמן דאלו הקבוע לו זמן בכלל ק"צ קרי לי' לענין דחוית טומאה והא דלא פריך מסיפא דבציבור הורצה ואי טומאה הותרה בציבור ל"ל ריצוי ציץ כמו דפריך מהא דעל מה הציץ מרצה י"ל דטעמא דריצוי בצבור לאו ע"י ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור ואיידי דתנא רישא גבי יחיד לא הורצה תנא נמי בסיפא גבי ציבור הורצה והא דפריך מעל מה הציץ מרצה [כאן חסר התירוץ והתירוץ פשוט דעד כאן לא שייך לומר דתני איידי רק על לשון הורצה דמשמעותיה ע"י ציץ ולא נקט לשון כשר משום רישא אבל בברייתא זו דנקט בהדיא על מה הציץ מרצה בין ביחיד בין בציבור משום איידי לא נקט טעות. וגם בלא"ה לא שייך כאן איידי דמה שהורצה בציבור אין צריך לכתוב כלל דכ"ש הוא מיחיד אם לא דלאשמועינן דאף בציבור אינו מרצה אלא ע"י ציץ:

ציץ בין שישנו על מצחו וכו' ופרש"י כשאירע טומאה על הקרבן משמע מפירושו דריצוי ציץ עיקרו תלוי על שעת טומאה דאם באותו שעה היה על מצחו לר"י או שלא נשבר לר"ש מרצה אע"פ שבשעת הקרבה ליכא ריצוי ציץ כגון שאינו על מצחו לר"י או שנשבר לר"ש ל"ל בה והקרבן כשר ואם אינו על מצחו או נשבר בשעת טומאה אע"ג דבשעת הקרבה על מצחו אינו מרצה דעיקר ריצוי ציץ תלוי בשעה שאירע טומאה ולא בשעת הקרבה. וק"ל מנ"ל הא דהא מצד הסברא הקרבה עיקר ובה תלוי ריצוי ציץ ואם בשעת הקרבה איכא ע"מ מרצה אע"ג דבשעת טומאה לא היה ע"מ ואפי' היה נשבר באותו שעה ואם בשעת הקרבה אינו ע"מ או נשבר אע"ג דבשעת טומאה הי' ע"מ לא מרצה:

אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה הקשו התוס' מאי ראיה היא זו דילמא יוה"כ היינו טעמא כיון דא"א להיות ע"מ לרצויי דחי' טומאה כיון דק"צ הוא דאתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלי' ודחי' טומאה ותירצו דה"ק ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת טהורה אין אומרים הבא אחרת תחתי' והיינו ע"כ אפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי ריצוי וק"צ לא מייתי אחרת דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא אייתי אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא מבואר מדבריהם דטומאת קרבן דיעבד מרצה בלא ציץ בק"צ ובק"י ע"י ציץ דוקא והא ליתא כדפי' לעיל דאפי' דיעבד ובק"צ אינו מרצה אלא ע"י ציץ דוקא ואין בין ק"צ לק"י אלא בטומאת הגוף של ט"מ דבק"צ הורצה ולא ע"י ציץ ובשל יחיד אפי' ע"י ציץ לא הורצה וכ"כ מזה לעיל מה שיש בידי והשתא דברי ר"ש ניחא כפשוטה כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה על טומאת הקרבן דאל"כ אפי' דיעבד היה פסול ואפי' אין לו אחר בלא ריצוי ציץ וכ"ת הא אי אפשר לטומאת גברי בלא טומאת בשר דהא כי נגע הטמא בבשר טימאהו וא"כ טומאת גברי דמרצה בלא ציץ היכי משכחת לה דהא ממילא איכא לטומאת בשר דצריך לרצויי דציץ וכבר הזכרנו זה למעלה לק"מ דשוחט משכחת לה בשוחט בקרומית של קנה דהו"ל פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה כדמשני להא דטמא ששחט במוקדשים שחיטתו כשירה רפ"ק דחולין (דף ב'):

דף ח' ע"א רבי מאיר סבר טומאה דחויה בציבור וכ"ת למאי דפי' למעלה מאן דיליף ממלואים צריך הזאה כל ז' כמו התם מגזה"כ לימא דכ"ע סברי הותרה אלא דר"מ יליף לפרישה ממלואים וצריך הזאה כל ז' מגזה"כ ולא משום ספק ט"מ ור"י גמר לה מסיני ולא צריך הזאה אלא משום מעלה דספק ט"מ די"ל דההי' סוגיא אליבא דר"ל אתיא דגמר לה מסיני ורצה לאוקמי מילתא דר"ל אליבא דכ"ע דאלו ר"י דגמר ממילואים ודאי כתנאי דר"י ור"ח דאמרו דאין מזין על של יוה"כ אלא ג' וז' בלבד לית להו להא דר' יוחנן ואיהו דאמר כר"מ לחוד מ"מ ק"ל כיון דאפי' למאי דס"ד השתא דלר"מ דחויה אפ"ה אי אפשר לומר דצריך הזאה כל ז' אלא א"כ ס"ל נמי דהזאה בזמנה מצוה דאם לא כן אכתי בג' וז' סגי והשתא האיך מוקי לה כתנאי הא אכתי י"ל דלכ"ע הותרה אלא דר"מ סבר טבילה בזמנה מצוה ור"י סבר לאו מצוה דהא למאי דס"ד השתא אפי' אי הותרה אפ"ה הזאה בעי ולר"י דסגי בג' וז' בע"כ משום דס"ל הזאה בזמנה לאו מצוה דאי מצוה אפ"ת הותרה כיון דמ"מ הזאה בעי למאי דס"ד השתא הוי בעי נמי בזמנה כמצותה אלא ודאי לר"י בזה לאו מצוה א"כ אפ"ת