גבורת ארי יומא כב

דעושין בטומאה אבל ברובן אין עושין בטומאה לא ע"י כהנים הט"מ ולא ט"מ הישראלים וכדפי' אע"פ שיש לדחות ראיה זו ובדוחק גדול אין נראה ועוד לדברי הרמב"ם כיון דרוב צבור ט"מ מהני להקל לגבי כהן המקריב דאם ט"מ אע"ג דאיכא טהורין מקריבו בטומאה וכיון דט"מ דרוב צבור מועיל אפי' להקל כ"ש דתהני להחמיר והשתא תמה על עצמך הרי שהי' רוב צבור זבין או מצורעין דאין טומאות הללו נידחין בק"צ אלא ט"מ בלבד אפילו כל הכהנים טהורים אין להקריב תמידין ומוספין כל זמן שהם טמאים אפילו על ידי כהנים טהורים והא ודאי ליתא דא"כ לא לישתמיט הגמ' לאשמועינן רבותא גדולה כזו וכה"ג דייק רבא פ' הערל (דף ע"ב) לא לשתמיט תנא וליתני הערל והטמא ונימא ר"ע היא דמרבי לערל כטמא וכיון דלא אזלינן בתר רוב צבור ואפי' להחמיר כ"ש דלא ניזיל בתרייהו להקל וליזיל בתר רוב ציבור ט"מ להתיר להקריב כהן ט"מ אע"ג דאיכא טהורים כיון דקי"ל טומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה נמצא אתה למד בכל ק"צ הקבוע להם זמן חוץ מפסח דדוחין את הטומאה היינו בט"מ דוקא אינו אלא בכל הכהנים שנכנסו באותו הפעם בירושלים ט"מ אבל אי איכא אפי' כהן אחד טהור הוא מקריבו ולא טמא כיון דטומאה דחויה היא ולא שני לן בין אם הציבור טהורין או ט"מ ואם הכהנים טהורים או אפי' כולן ט"מ והציבור זבין או מצורעין אע"פ שאין טומאות הללו נדחים מפני ק"צ אפ"ה קרב ע"י כהנים דלא איכפת לן בשאר ק"צ בטומאת הציבור או בטהרתן אם לא שהכהנים נטמאו בשאר טומאות וכהנים וציבור טהורים והכלי שרת לבד טמאים בשאר ק"צ לבד פסח לכ"ע אפי' לרבא אי נטמאו בשרץ כהנים טהורים עבדי טמאים לא עבדי:

כל היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב וכו' נ"ל דזה אינו אלא מדרבנן למ"ד הותרה דודאי מה"ת אין סברא לחלק בין ההוא בית אב לב"א אחר והא דמסיים בתר לישנא בתרא דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא אלישנא קמא נמי קאי אלא דנטר הגמרא עד דמסיים לפרש דברי ר"נ והדר יהיב טעמא אליבא דתרתי לישני:

דף ז' ע"א אמר ר"ש מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו' סוגיא דשמעתא נ"ל דלמ"ד טומאה דחויה בציבור אין חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד בטומאת קרבן ביש לו אחרת מביא אחרת בטומאת קרבן כמו בטומאת גברי דמהדרינן אטהורים לכתחלה ובדיעבד איכא בינייהו תרתי בחדא חמיר גברי מקרבן ובחדא קיל מיני' חמיר דטומאת גברי אינו דיחוי אלא בטומאת מת בלבד אבל לא בשאר טומאות ובמת נמי דוקא בציבור אבל לא ביחיד אבל טומאת קרבן בין ביחיד בין בציבור בין בט"מ בין בשאר כל טומאות בדיעבד הורצה מיהו איכא בין טומאת גברי לשל קרבן בט"מ דגברי מרצה בצבור מאליו ואפי' נשבר הציץ אבל טומאת קרבן בין של יחיד בין של צבור אינו מרצה שום טומאה אפי' של מת אלא ע"י הציץ לאפוקי נשבר הציץ לר"ש או אינו על מצחו לר"י דאינו מרצה והיינו דאמר ר"ש לקמן כה"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה ואטומאת קרבן קאי ומוכיח מזה דאפי' אינו על מצחו מרצה וש"מ כל היכא דליכא ריצוי ציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו דיחוי אפי' בציבור והכי משמע נמי מהא דהיה מקריב מנחת עומר דקרבן ציבור הוא אפ"ה אומר ומביא אחרת תחתי' משום דטומאה דחויה בציבור ומאן שמעת לי' דדחוי' ר"ש ולדידי' בע"כ אפי' אינו על מצחו מרצה משום קושית כה"ג ביוה"כ יוכיח ומסתמא לא מיירי מנשבר הציץ דלר"ש נמי לא מרצה דא"כ היה לו לפרש בהדיא הכי ואפ"ה מביא אחרת תחתיה וש"מ דאפי' ע"י ריצוי ציץ טומאה דחויה בציבור משום הכי ביש אחרת מביא אחרת תחתי' ומיני' בלא ריצוי דציץ כגון בנשבר הציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו מרצה וכן הא דהיה מקריב מנחת פרים ואילים דבסמוך דר"ל דמיירי מק"צ ומסתמא איירי אפי' בעודו על מצחו ואפ"ה אומר ומביא אחרת ש"מ כדפי' והתוס' גבי הא דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח פי' להיפוך דדמי טומאת קרבן לשל גברי דאפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור בדיעבד א"צ ריצוי ציץ וריצוי ציץ מהני דאפי' יש לו אין צריך להביא אחרת תחתיה והא דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דמרצה היינו אפילו ביש לו אין צריך להביא אחרת ועל זה אמר יוכיח דמרצה אע"פ שאינו על מצחו מדאין צריך להביא אחרת וההיא דמנחת פרים דס"ד דבשל חג מיירי דק"צ הוא ואפ"ה מביא אחרת היינו באינו על מצחו לר"י או בנשבר ואליבא דכ"ע אלו דברי התוס' ולפ"ז אפי' בטומאת קרבן נמי איכא בין ק"צ לשל יחיד בדליכא ריצוי ציץ דבשל יחיד דיעבד נמי לא ובשל ציבור דיעבד שפיר דמי דטומאת קרבן נמי דחוי בציבור בדלא אפשר ואינו במשמע וכמו שכתבתי ועוד בסמוך תניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא וכו' בין ביחיד בין בציבור וקס"ד משום דטומאה דחויה בצבור צריך ריצוי ציץ ולדברי התוס' אפילו אי טומאה דחויה בציבור אכתי אין ריצוי ציץ דיחיד ודציבור שוין דאלו יחיד בלא ציץ פסול אפי' בדיעבד ובציבור אין צריך ריצוי ציץ בדיעבד וטומאה דחויה כשל גברי וא"צ כלל לציץ אלא ביש לו דאין צריך להביא אחרת לכתחלה ועוד ק"ל על התוס' דכולה סוגיא דפ"ז דפסחים (דף ע"ז) מוכח כדברי דטומאת קרבן חמיר משל גברי בלא ריצוי ציץ למ"ד טומאה דחויה בציבור דשל קרבן פסול לגמרי אפי' בדיעבד דתנן התם ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח ומסיק שם בגמרא דלמ"ד טד"ב ואין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על העולין ולמ"ד בעינן עם הדם בשר או חלב לא משכחת ליה דבאין בטומאה דהא ליכא אלא דם ולא אכילות ועולין כיון דאין הציץ מרצה על טומאתן ועוד ב' הלחם אפי' חדא ליכא והשתא אם איתא דבטומאת קרבן אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור דיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ כמו טומאת גברי א"כ אפ"ת אין ציץ מרצה לא על אכילות ולא על עולין מ"מ הני ה' דבאין בטומאה דקחשיב קרבן ציבור נינהו וכיון דלא אפשר בדיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ אלא ודאי טומאת קרבן בלא ריצוי ציץ דיעבד נמי לא וכדפי' ובאמת בעיקר הדברים למ"ד טומאה דחויה בציבור דחמיר טומאה של קרבן משל גברי כבר תמה ר"י הביאו התוס' בשמעתין דמשמע למ"ד טומאה דחויה בציבור אינו דיחוי אלא ע"י ריצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברי דחוי בציבור אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף וכדתנן לקמן (דף פ') ונראה דזה הכריחו להתוס' בשמעתין לדמות של קרבן לשל גברי דדחוי בק"צ בלא ציץ אבל אי אפשר לומר כן מההוא סוגיא דפסחים וכדפי' וכ"ת למאי דפי' דטומאת קרבן חמיר משל גברי דשל גברי בלא ציץ מרוצה בקרבן ציבור ושל קרבן לא הא א"א לטומאת גברי בלא טומאת קרבן והא כי נגע בו טימאהו וכה"ג אמרינן ריש פי"ג דזבחים (דף ק"ז) הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב ריה"ג אומר טמא שאכל טהור חייב וטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא ואיכא להקשות אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טימאהו ובגמ' פריך שפיר קאמרי רבנן ומוקי רבא בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר לכ"ע חייב, כי פליגי בנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף וכו' דבר זה אפרש לקמן גבי כה"ג יוכיח:

ודע דגם הרמב"ם ס"ל דהא דטומאת הגוף. דמת דחויה בציבור הוא ע"י ריצוי ציץ וכמש"מ במלואים ואני תמה הא בפ"ק דשבועות (דף ט') אמרינן מ"ט דר"ש דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו פי' על האוכל קודש או הנכנס למקדש בטומאה ושעירי ר"ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא דכתיב גבי שעיר של ר"ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש"מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש ואי מרצה אטומאת הגוף של טמא מת שעבד בקרבן ציבור הא מרצה על טומאת מקדש וניליף שעיר של ר"ח מיני' שיהי' מכפר על טומאת מקדש בכה"ג וזה ניחא טפי לדון גז"ש זו דעון עון בכה"ג דהא פריך התם אי מה להלן עולין פי' על טומאת בשר ודם הקרב אף כאן טומאת עולין פי' אף שעיר של ר"ח יהא מכפר על טומאת עולין על טומאת דם ובשר הקרב ולא על האוכל בשר קודש שנטמא ומשני עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הרי למאי דאתי' ליה גז"ש זו דעון עון מציץ ל"ד לי' לגמרי שעיר ר"ח בכפרתו לציץ דציץ מכפר על טומאת עולין וזה על בשר