גבורת ארי יומא כ

בפרה ואפי' למ"ד ט"י דאותה פרשה דוקא היינו למעוטי ט"י דזב וכיוצא בו דטומאה יוצאת מגופו אבל ט"י דבועל נדה דאין טומאה יוצאת מגופו דמי לט"י דט"מ וכשר מהשתא אין לחלק בין ט"י של ט"מ לשל ט"ב ובתרווייהו מדינא בפרישת ששה סגי והא דמפרישין אותו בשריפת פרה ז' ימים מביתו בע"כ היינו טעמא או משום דט"י של תורה נהי דשרי מה"ת בפרה מ"מ מדרבנן אסור וכמש"ל בשם התוס' א"נ כמ"ד קידוש של פרה צריך להיות לפנים בעזרה ואי אפשר לט"י לקדש בעזרה וכמש"ל א"כ מדקתני מפרישין מביתו ז' ש"מ דמכל אדם א"צ להפרישו מחשש ט"מ דאי צריך היה צריך פרישה כל שבעה כמו מחשש ט"ב והשתא אכתי תקשה אליבא דרבא אמאי לא חייש לט"מ גבי שורף את הפרה וי"ל דאליבא דרבא צ"ל דודאי ס"ל כמאן דאמר קידוש פרה צריך להיות לפנים בעזרה מש"ה ט"י דט"ב אי אפשר בפרה כיון דקידוש שלה בפנים וא"א לט"י ליכנס בעזרה אבל ט"מ סגי בששה ימים ואי משום דט"י דט"מ נמי אינו נכנס לעזרה הא לרבא ס"ל האי תנא טומאת מת הותרה בציבור והא אמרינן לקמן לחד לישנא דר"נ דאפי' איכא טהורין בההיא בית אב עבדי נמי טמאים דכל ט"מ בציבור רחמנא שריא א"כ משום חשש ט"מ שפיר סגי בוי"ו ימים וישרפנה בט"י ואי משום קידוש דצריך פנים יקדש בפנים ויעבוד עבודת ציבור של אותו יום ותעלה לו קידוש זה לעבודת ציבור ולפרה אבל משום ט"ב ודאי צריך פרישה ז' כדי שיטבול יום קודם שריפתו דאלו ט"י דט"ב לא הותרה בציבור כלל א"כ אין לו תקנה לקדש בפנים לכך נקט מפרישין מביתו דמש"ה צריך פרישה כל ז' דאלו משום ט"מ בששה ימי פרישה סגי. מיהו ק"ל אשינויא דרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור הא אי דחוי' מפרישין אותו נמי מט"מ התינח במתניתין דלא תנן שהיו מזין עליו אבל בברייתא דלעיל (דף ד') דיליף פרישה ממילואים לכה"ג ביוה"כ ולשורף את הפרה ותני בשניהם דמפרישין אותן מביתם וטעונין הזאה כל ז' ומדמצריך הזאה לכה"ג אלמא ס"ל טומאה דחויה בציבור דאי הותרה ל"ל הזאה כדאמר לקמן ותסברא אי ס"ל לר"י טומאה הותרה הזאה כלל ל"ל וכיון דע"כ ס"ל לתנא דברייתא דטומאה דחויה היא תקשה ליה עד שאתה מפרישו מט"ב הפרישהו מט"מ ומכאן יש ראיה למה שפי' לעיל דמאן דיליף פרישה ממילואים צריך הזאה מגזה"כ כמו התם דהא דאמר לעיל נכנסו מים תחת דם דרשה גמורה היא ולא אסמכתא ומש"ה אע"ג דס"ל טומאה הותרה מדאין מפרישין לכה"ג ביוה"כ מט"מ אפ"ה צריך הזאה כמו במילואים מגזה"כ ודלא כדבעי לפרש התם התוס' דאסמכתא בעלמא היא ועיקר הזאה אינו אלא משום מעלה ומחשש ספק ט"מ דא"כ תקשה הא דאמרן אלא ודאי כדפרשתי מ"מ אכתי ק"ל אשינויא דרבא דאמר לקמן אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא לא הותרה טומאה אצלו אלא דחוי' לכ"ע ומהדרינן אטהרה א"כ אכתי תקשה ויפרישו מט"מ ומשום אילו של אהרן דיוה"כ דלכ"ע דחוי' אצלו מיהו בהא י"ל דאפי' לט"ב לא חייש אלא משום עיקר כפרה דיוה"כ אבל אילו דאין עיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו לא חיישינן ליה מיהו אכתי ק"ל מפרו דקרוי לקמן פ"ג (דף נ') קרבן יחיד לענין טומאה ועיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו ואפילו של ישראל שמתכפרים בשעירים כדאמרינן בכולה מכילתין וכדתניא הפר מעכב את השעיר והא ה"ט כיון דיחיד הוא מהדרינן דקאמר גבי איל שייך נמי גבי פר ואכתי קשה יפרישו אותו מט"מ ומשום פרו ונ"ל דהא דאמרינן כיון דיחיד הוא מהדרינן אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת כיון דקביע לו זמן הותרה וכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לספק מט"מ וכן פירשו התוס' דהא דמהדרינן באילו למ"ד הותרה אינו אלא מדרבנן דהא אילו דדוחה שבת וטומאה נפקא לן ממועדו כמו קרבנות ציבור ובשמעתין הקשו אהא דאמר רבא ז"א טומאה הותרה ובפ"ג דזבחים (דף ל"ג) אמרינן מכלל דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחויה היא ותירצו דהתם לענין פסח מיירי אע"ג דדמי לקרבן ציבור הואיל ואתי בכנופיא מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אפי' למ"ד טומאה הותרה בקרבן ציבור הבא בשותפות ודבריהם תמוהים בעיני דלפי תירוץ זה צריך לומר הא דס"ל לרבא התם דטומאה דחויה היא בפסח בע"כ היינו מן התורה דהא אמרינן לעולא דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה הא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל דמכניס ידיו לבהונות דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי לעשה דטבול יום במחנה לויה ואם איתא אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותרה לצרעתו הותרה לקריו ואמר רב יוסף ש"מ קסבר עולא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ועושים פסח ואקשו לי' אביי מי דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי' היא להא אידחו להא לא אידחו אמר לי' רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי שני דחויין ועלה מסיק הגמרא מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה בציבור והא רבא בא לקיים דברי ר"י דרובן ט"מ ונעשו זבין דאמרינן הואיל ועושין פסח מטעמא דבדיחוי אמרינן מה לי חד מה לי תרי ואי לרבא מה"ת הותרה בפסח איך עושים פסח הא בהיתרא לרבא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא ע"כ לרבא לגבי פסח מה"ת דחוי' מהאי טעמא הואיל וכל ישראל לאו חד פסח מייתו ולפ"ז פרו ואילו של כה"ג כ"ש דטומאה דחויה מק"ו השתא פסח דחובה על כל ישראל אפ"ה כיון דאין כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות טומאה דחויה לו כ"ש פרו ואילו דאינו אלא חובת יחיד דטומאה דחויה להו והדרא קושיא לדוכתי' דא"כ מאי משני רבא הכא ז"א טומאה הותרה אכתי תקשה הפרישהו מט"מ משום פרו ומהתימא על התוס' שסותרין דבריהם זה את זה ועוד ק"ל אמאי דפירשו התוס' דאפי' למ"ד הותרה אפ"ה לגבי פסח דחויה הא בפ"ק דסנהדרין (דף י"ב) תניא אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"י אומר מעברין אלמא דס"ל לר"י טומאה דחויה והאמר ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור והשתא מאי פריך שהרי הא דמעברין מפני הטומאה אפסח קאי והא פסח שאני דלכ"ע דחויה היא וכ"ת משום דלר"י בע"כ לא שאני לי' דאל"כ אכתי מצי למימר כה"ג ביוה"כ בעבודת פרו דדמי לפסח יוכיח דאין עודנו על מצחו ומרצה א"כ מטונך כיון דר"י לא שאני לי' רבא דאמר כמאן לא כר"י ולא כר"ש ועוד דהתם מסיק לר"י אם מפני הטומאה עיברו אינה מעוברת משום דטומאה הותרה בציבור אלמא לא שאני לר"י בין פסח לשאר קרבן ציבור ואי לרבא שאני לי' רבא דאמר כמאן [גליון. ואין לחלק בין פסח לשאר ק"צ מטעם אחר משום דכל ק"צ וכן פרו של אהרן עבר יומו בטל קרבנו ואין להם תשלומין מש"ה הותרה להם טומאה כיון דזמנם קבוע דהא עיקר דחיית שבת וטומאה בזמנו קבוע תליא כדאמ' לקמן בפ"ה (דף מ"ט) אבל פסח כיון דאין זמנו קבוע כ"כ דהא יש לו תשלומין בפסח שני די אם נאמר דטומאה דחויה ולא הותרה לגמרי דהא ליתא דהא רוב ציבור אין עושין את השני כדמוכח בפ"ז דפסחים (דף פ') גבי היו שלישיתן זבין וכו' א"כ ברוב צבור טמאים אי אפשר לומר דיחוי מפני התשלומין דהא אי לא עבדו בראשון אין לרובא תשלומין א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר ק"צ הקבוע להם זמן דטומאה הותרה להו למ"ד טומאה הותרה בצבור. ע"כ] הילכך נ"ל כמו שפי' התוס' בשם ר"י דרבא ז"א קאמר אבל לי' לא ס"ל והכי משמע נמי לקמן (דף ז') דאמר רבא כה"ג דלאו בדידן תליא מלתא כו' אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא דלמ"ד הותרה הזאה ל"ל כלל כדאמ' לקמן אליבא דר' יוסי אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא בצבור אלא שזה יש לדחות לפי מה שפרשתי לעיל דאע"ג דהותרה אפ"ה צריך הזאה מגזה"כ כמו גבי מלואים מ"מ יש להביא ראיה דרבא ס"ל דדחויה היא דבפ"ז דפסחים (דף ע"ט) אמרינן גבי פסח דאפי' קהל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו ואמר ר"ח לא שנו אלא שנטמאו כו' עד אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה בצבור ורבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר וכו' כל היכא דקרינן בי' כו' הרי דס"ל לרבא טומאה דחויה היא גבי פסח מן התורה דהא מייתי לה מהקישא דקרא וא"כ הוא הדין נמי לשאר קרבנות דמן התורה אין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר ודוחק לומר דרבא אליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא דקאמר ולי' לא ס"ל דדחויה היא והאי הקישא מיבעי לי' אליבא דנפשיה לכי הא דאמר רבא בפ"ב דזבחים (דף ל"ב) לענין טהור שאכל את הטמא לפני