גבורת ארי יומא יט

דב"נ דל"צ דהשתא למאי דר"ל לטבילתן רישא ל"צ ואפ"ה ניחא לי' דתני לה משום סיפא כ"ש למאי דמשני לטומאתן דהשתא רישא צריכא וסיפא ל"צ דטפי ניחא למימר דתני סיפא דל"צ משום רישא דצריכא כדאמ' בההי' דפ"ט דזבחים בשלמא סיפא אטו רישא תני אלא רישא אטו סיפא מי תני אין אמרי במערבא תני רישא וכו' והשתא סברת המקשה הוא כלפי לייא דפריך טומאתן בהדיא כתיב אלא טבילתן דטבילתן דתני רישא משום סיפא ניחא לי' וטומאתן סיפא משום רישא לא נ"ל ועוד אני תמה על רש"י כיון דנזכר ההיא דפ"ו דפסחים אמאי לא מפרש להא בבא דרישא דב"ק כמו דמוקי לה התם במסקנא לטומאתן והא קמ"ל דב"ק כמגע שרץ מה מ"ש מטמא באונס אף ב"ק מטמא באונס ולי נראה לפרש סוגיא דהכא כדהתם בין למאי דס"ד לטבילתן בין למאי דמשני דבבא דסיפא דב"נ כט"מ לטומאתן דטמאים שבעה הך בבא דרישא דב"ק כמגע שרץ לענין טומאת אונס מתניא ומשנה צריכא היא ועוד אני אומר דבין הא דפריך התם ארישא הא טומאת ערב כתיב בי' ובין הא דפריך הכא האי טומאת ז' כתיב בי' לאו משום משנה שאינה צריכא קא קשיא ליה דכיון דקרא כתיב מתניתין מאי קמ"ל דהא ודאי לאו קושיא היא דדרך התנא לשנות מה שכתוב בהדיא וכמ"ש התוס' והמפרשים ספ"ק דיבמות (דף מ"ט) דתנן אשתו שמתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה ואמר ר"י עלה בגמ' כאן שנה רבי משנה שאינה צריכא כיון דעלי' בחייה כתיב בהדיא זיל קרי בי רב הוא כן פרש"י התם והקשו עליו דבכל מקום שונה התנא מה שנאמר בפירוש בפסוק ופירשו דיבמתו הוי משנה שאינה צריכא דכיון דתני אשתו כ"ש יבמתו אלא הכי פירושו כיון דבב"ק טומאת ערב בהדיא כתיב כמו גבי מגע שרץ וכן טומאת ז' בהדיא כתיב גבי בועל נדה כמו גבי טמא מת מאי אולמא דהני מהני למיתלי בעל קרי במגע שרץ ולבועל נדה בטמא מת והיינו הא דמשני התם הא קמ"ל הא דתלי ב"ק במ"ש לטמא באונס כמותו דבמגע שרץ פשיטא לן דאין לחלק בין אונס לרצון אבל ב"ק סד"א דאין מטמא באונס או משום דאיתקש ב"ק לזב דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב אינו מטמא באונס דכתיב מבשרו אבל לא באונס אף ב"ק כן קמ"ל דמטמא באונס כמ"ש וכן הא דפריך טומאת ז' בהדיא כתיב בב"נ ובט"מ ולמה ליה למיתלי ב"נ בט"מ ומשני התם למחנותן פי' שב"נ מותר במחנה לויה כט"מ דנ"ל מקרא דמותר דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו כדא' התם אף ב"נ כן מותר ומש"ה תלי לי' לב"נ דלא כתיב גבי' בט"מ דכתיב גבי' והכא משני סיפא איצטריך לי' אלא שחמור ממנו ב"נ וכיון שרוצה לאשמועינן דב"נ חמור מט"מ להכי תלה ברישא ב"נ בט"מ לטומאתן כלומר אע"ג דשווין הן לענין טומאה כזה כן זה טומאת ז' הן אפ"ה לענין משכב ב"נ חמור מט"מ:

ע"ב לא לעולם לטומאתן סיפא איצטריך לי' פי' אבל לטבילתן אינם שוין דבועל נדה כנדה כרב שימי וק"ל א"כ אמאי לא תנן דב"נ חמיר בהא נמי מט"מ דזה טובל ביום ז' וב"נ אינו טובל אלא עד הלילה כנדה עצמה וי"ל דתנא לא חשיב בלטומאתן אלא מה שבעיקר טומאה לחוד ששניהם טומאת ז' ושב"נ חמור מט"מ שמטמא משכב אבל מטבילתן לא מיירי ובהכי ניחא לי הא דלא משני הכא דב"נ כט"מ איירי מלמחנותן כדמשני התם בפ"ו דפסחים משום דהכא אליבא דרב שימי קיימינן דבועל נדה כנדה וחמור מט"מ לטבילתו ואם איתא הא דב"נ כט"מ למחנותן איירי ולא מטומאתן וסיפא אלא שחמור ממנו לענין משכב לטומאתן איירי אלמא נקט תנא למילתי' בתרי גווני אכתי תקשה לר' שימי אם איתא דבועל נדה לענין טבילה כנדה ובהא נמי חמור מט"מ הו"ל למיתני הא חומרא נמי בסיפא אלא שחמור ממנו ב"נ לטבילה כיון דתנא לאו מטומאה לחוד איירי אלא ממחנותן נמי לפיכך מוקי דלא איירי אלא מטומאה לחוד אבל התם לפי המסקנא קאי דאיתותב ר"ש וב"נ אינו כנדה וקיל כט"מ בהא דטובל ביום ומעתה אין כאן חומר בב"נ מט"מ אלא בהא דמשכב לחוד נ"ל טפי לאוקמי הא דב"נ כט"מ למחנותן דהשתא קמ"ל בהא גופי' מלתא חדתא מלאוקמי סיפא איצטריך ליה ורישא לא קמ"ל מידי ובהכי ניחא לי ולק"מ מה שהקשו התוס' מאי שנא הכא דמשני סיפא איצטריך ליה והתם משני למרנותן דלא ק"מ כדפרשתי והתוס' בשמעתין תירצו זאת בתירוץ דחוק ורחוק והנכון כדפירשנו:

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת פרש"י ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו ק"ל הא הת"ק דמתניתין לא חייש למיתה כדמפרש בגמ' לקמן מיתה לא שכיח מש"ה לא חייש שמא תמות אשתו ואין צריך לתקן לו אשה אחרת ואי אדר"י פריך דחייש לשמא תמות אשתו ואפ"ה לא פליג ארישא דמפרישין אותו מביתו לחוד דהיינו מאשתו ולא מכל אדם ולא חייש לטמא מת א"כ מאי זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור דקאמר רבא הא בהדיא ס"ל לר"י הכי לקמן דקאמר הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה היא בצבור ול"ל לרבא לאתויי הא מדיוקא ועוד האיך קאמר רבינא אדר"י אפילו תאמר דחוי' הוא הא שמעינן לר"י בהדיא דהותרה וי"ל דאליבא דת"ק נמי פריך שפיר דעד כאן לא חייש ת"ק למיתה אלא למיתה דיחיד דשמא תמות אשתו דהוי אדם פרטי אבל למיתה דרבים דשמא ימות א' מן הנכנסין אצלו ס"ד דרבא אי לאו דטומאת מת הותרה בצבור כיון דחייש לטומאת ביתו ראוי נמי לחוש לטומאת מת ורבינא אמר אפ"ת דחוי' אפ"ה ט"מ אפי' דרבים לא שכיח כטומאת ביתו וכה"ג מצינו בפ"י דב"ב (דף קע"ג) לנפילה דרבים חיישינן לנפילה דיחיד לא חיישינן והא דפריך לקמן בפ"ה (דף נ"ו) למאי דר"ל דה"ט דר"י דאמר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי' ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ומאי קושיא הא האי דהשולח הו"ל מיתה דיחיד ומשום הכי לא חייש ליה משא"כ ההיא דשופרות הו"ל מיתה דרבים מש"ה חייש לה ואע"ג דר"י חייש במתניתין אף למיתה דיחיד דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו הא מפרש הגמרא פ"ב דסוכה (דף ל"ד) דמעלה עשו בכפרה דהא גבי עשה בהמה דופן לסוכה מכשיר ר"י התם ולא חייש לשמא תמות בהמה זו וזה יתבאר שם:

זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור. ק"ל תינח יוה"כ דדוחה שבת וטומאה דקביע לו זמן אבל שריפת פרה דלא קביע לו זמן ולא דחי' לשבת וטומאה תקשה הא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ [ואפי' למאי דפירשו התוס' לקמן (דף ח') גבי הא דאמר ר"י זה וזה אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד וס"ד דה"ט דר"י משום דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דגבי פרה לא הותרה מ"מ כיון דטבול יום כשר בפרה ה"נ נכשיר כהן השורף אותה בלא הזאה כלל כיון דלא בריר לן שנטמא וה"נ דאפי' ג' וז' אין צריך אלא משום מעלה בעלמא מ"מ אכתי קשה אמאי לא עבדי נמי מעלה להפרישו מט"מ כמו שעשו מעלה גבי הזאה ולהפרישו מט"ב ובדוחק גדול יש לחלק ביניהם] וי"ל דמשריפת פרה לק"מ די"ל אין הכי נמי דמפרישין אותו מט"מ ואין בני אדם נכנסין אצלו והא דקתני לעיל אין אחיו הכהנים נוגעים בו לאו למימרא דנכנסין אצלו מיהת אלא אפי' באקראי בעלמא מאבראי כשיוצא חוץ מלשכתו לשינה ולבהכ"ס בפגען בו אין נוגעין בו וכ"ת אי מפרישין אותו מכל אדם ל"ל דתני מפרישין אותו ז' ימים מביתו דהיינו מאשתו משום ט"ב תיפוק ליה דמפרישין אותו מכל אדם משום חשש ט"מ ואשתו נמי בכלל חששא זו י"ל דמביתו פורש כל ז' ימי פרישה מחשש ט"ב אבל מחשש ט"מ אין צריך לפרוש מכל אדם אלא ששה ימים לחוד ולא שבעה והיינו טעמא משום דע"י כשר בפרה ואיכא למ"ד דוקא טומאה דאותה פרשה דאיירי מט"מ וכיוצא בו אבל ט"י דבועל נדה דחמיר שמטמא משכב התחתון כעליון לא וכמ"ש לעיל בשם התוס' וי"ל דתנא דידן כוותי' ס"ל מש"ה משום חשש ט"מ אין צריך פרישה לשורף את הפרה אלא ששה ימים בלבד ויטבול ביום השרפה וישרפנה ט"י אבל משום. חשש ט"ב צריך קודם ז' ימים דאי אפשר לשרפה ט"י דב"נ אבל מיוה"כ פריך שפיר דהא ט"י דמת נמי לא הותר לו ואי ס"ד דצריך לפרוש מכל אדם משום חשש ט"מ א"כ בע"כ צריכה פרישה זו ז' ימים קודם יוה"כ כדי שלא יהיה ט"י ביוה"כ א"כ למה תנן מפרישין אותו מביתו ז' ימים הא מכל אדם נמי צריך פרישה מחשש ט"מ וביתו בכלל אלא ודאי אין צריך פרישה מחשש ט"מ והשתא פריך שפיר. מיהו למאי דפי' לעיל דליכא למ"ד דט"י דבועל נדה פסול