גבורת ארי יומא קלב

בראשונה פ"ב דף כ"ב [בזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש [חסר כאן שורה שלימה ומעתיק הראשון הגיה למטה ודבריו נכונים] ומה דאמר ר"ה בפ"ק דברכות (דף ו' ע"ב) היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא שנו אלא בדנפק אבל בדעייל מצוה למרהט י"ל האי בדעייל היינו בדרך הליכתו [לבהכ"נ אכן בדנפיק אף] בשעת יציאת בהכ"נ עצמה איירי דמש"ה אל יפסיע פסיעה גסה דמחזי ישיבת בהכ"נ [למשא] ואפ"ת [דבדעייל] מצוה למרהט אף בבהכ"נ עצמה איירי לא דמי לעזרה דבהכ"נ קיל משל עזרה דהא מנעל ורקיקה בעזרה אסור ובכלל מורא מקדש הוא כדאיתא ספ"ט דברכות ובבהכ"נ שרי כדאיתא התם והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש וכ"ש בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות ע"ג הכבש מפני שהעולה ע"ג מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כג"ע ואע"פ שאין זה גלוי ערוה ממש דהא היו מלובשים במכנסים אפ"ה קפיד קרא מפני שנראה כג"ע מה שלא קפד כן על כל העזרה ואיך התירו להן לרוץ וה"ל לתקן בזמן שהן מרובין לתרום ע"י פייס. ושמא י"ל כיון דריצה זו לצורך עבודה היתה לזכות הקודם בד' אמות בתה"ד לא נפקא ליה מכלל מורא ושרי אבל לרוץ בעזרה לדבר הרשות ודאי אסור ובכלל ממקדשי תיראו הוא ועדיין אין דעתי נח לי בזה:

הגה"ה ממעתיק הראשון. כן מצאתי שבראש הגליון ניכר שחסר שיטה שלימה וגם בשיטות שלמטה חסר כפי שמסומן כזה [ ונ"ל דעיקר קושית הגאון מהא דאיתא ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז הל' ה' וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת ושקיל וטרי בלישנא דאביי בברכות אבל בדעייל מצוה למרהט אי בדרך הילוכו לבהכ"נ דהיינו חוץ לבהכ"נ מצוה למרהט אבל בבהכ"נ עצמה אסור וכדעת מ"א בשו"ע או"ח סי' צ' ס"ק כ"ד או דלמא אפי' בבהכ"נ עצמה מצוה למרהט ומסיק דאפ"ת בבהכ"נ שרי בכבש אסור]:

דף כ"ב ע"ב דכתיב ויפקדם בבזק (נמצא כאן רק איזה תיבות ושורה אחת שלימה) וז"ל וגלי קרא (ויפקדם בטלאים) בזק לישניה דמבזיק דאי שמיה דמתא היא בקרא קמא במאי מנאם א"ו בזק לישניה דמבזיק עכ"ל (וכתב ע"ז המעתיק הראשון דכוונת רבינו דגם ר"י דמביא פסוק דויפקדם בבזק מקרא השני דויפקדם בטלאים הוכיח כיון דמוכח מיניה דאסור למנות ישראל וא"א בזק שמיה דמתא הו"ל לאשמועינן במה מנאם אז שהוא מוקדם למנין שמנאם בטלאים. אלא ע"כ לישנא דמבזיק הוא ומה דאשמועינן בקרא תרתי זימני משום דרנב"א אמר שמואל דלקמיה עכ"ל המעתיק):

דף ס"ו ע"ב [אביו אבי אמו בניו בן בתו וכו' ק"ל מהא] דפ"ו דיבמות (דף ס"ב) שקיל וטרי הגמרא [מנא הא מלתא דב"ב כבנים מייתי] לה מדברי הגמרא דכתיב מיני מכיר [ולמה לא מייתי לה מקרא דהכא שהוא בתורה] דהכא קרא לאבי אמו אביו ולבן בתו בנו:

דף ע"ו ע"ב והא תנא איפכא [קא נסיב מנין לסיכה שהיא כשתיה וכו' מכאן קשה על] פרש"י רפ"ג דמ"ק (דף ט"ו) דאמר התם אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה [ופרש"י שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו] והא האי כמים בקרבו שתיה היא וסיכה איתקיש לשתיה ולא רחיצה לסיכה לכן נ"ל לפרש [דהאי ורחיצה בכלל סיכה דקאמ' הגמרא התם היינו לפי המסקנא] דהכא דנ"ל רחיצה דאקרי ענוי מרבוי דסוך לא סכתי ש"מ דרחיצה בכלל סיכה:

זכר לדבר שנאמר ותבא כמים הקשו התוס' דבפ"ד דנדה (דף ל"ב) מייתא ברייתא דתניא ולא יחללו את קדשי בני [ישראל לרבות את הסך כשותה ואב"א מהכא ותבא כמים בקרבו] והשתא איך מביא ראיה מעיקרא מד"ת ואח"כ מדברי קבלה שאינו אלא זכר בעלמא ותי' דה"ק אפי' לא [היה לנו פסוק לאסור סיכה מה"ת הו"ל למיסריה מדרבנן] מקרא דותבא ודברי תימא הן בעיני ול"מ כזה בשום מקום דבתר דמייתא ראיה שהוא אסור מה"ת מייתי ראיה שאסור מדרבנן] עוד תי' דקרא דלא יחללו נמי אינו אלא מדרבנן [אלא קרא איצטריך לכדדרשינן בפ"ק דזבחים] וס"פ הנשרפים נ"ל מיניה אוכל טבל דבמיתה והא דתנן במס' תרומות הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש הוא מדרבנן וק"ל אי מה"ת סיכה אינו כשתיה הא דתנן בפ"ב דמ"ש מ"ש ניתן לאכילה ולשתיה וסיכה לאכול דבר [שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך] לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן והא גבי מ"ש אכילה כתיב ואכלת שם ושתיה בכלל אכילה לפיכך מותר אבל סיכה אם איתא דאינו בכלל שתיה אמאי מותר לסוך שמן של מ"ש והר"ש כתב שם שהירושלמי מפרש דסיכה ושתיה [בכלל אכילה מדכתיב לא תוכל לאכול] בשעריך תירושך זה היין ויצהרך זו סיכה והתורה קראתן אכילה ור"א דריש סיכה מדכתיב [ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אי] להביא לו ארון ותכריכים לחי אסור כמו למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה:

ד' פ' (חסר התחלת המאמר) ולמפרע כשרים דהוי תרתי דסתרי ובע"כ צריך אתה להאמין את הני הב' לגמרי ולפסול את קמאי אפי' למפרע אבל הכא גבי ב' ב"ד אלו מורין כן ואלו מורין כן אם שניהם קיימין לפנינו הללו עושים כדברי עצמן וכן הללו כדברי עצמן דהא ע"כ לא פליגי בפ"ק דיבמות אי עשו כדבריהם או לא אלא משום טעמא דמפרש התם הא לא"ה לא וכדא' התם במקומו של ר"א וכו' במקומו של ר"ע לא והרבה אמרינן שם כיוצא בזה וזה דרכה של תורה מיום נתינתה הללו עושים כדברי רבן והללו עושין כדברי רבן לפיכך אפי' לאחר מיתת קמאי אי אפשר לבתראי לבטל דבריהם למפרע אלא מכאן ולהבא משום אין לך אלא שופט שבימיך הילכך אם בתראי מחייבי קרבן אכזית קטן מ"מ למפרע אין שב מידיעתו קרינן ביה דל"ח ידיעה אא"כ אי כשידע זה למפרע מה שיודע השתא היה שב למפרע כגון שנחלף לו חלב בשומן ואכל ואלו ידע למפרע דחלב הוא לא היה אוכלו לפיכך בהורו ב"ד וחזרו בהן עצמן [ריש הוריות] מי שנחלף לו חלב זה של הוראת ב"ד להתיר בשומן קודם חזרה ואף דלא שב מידיעתו זו אלו ידע דחלב הוא דהא חלב זה כהתירא דמי ליה ע"י הוראת ב"ד מ"מ שב מידיעתו קרינן ביה ע"י ידיעה זו שידוע לו עכשיו אחר חזרת אותו ב"ד עצמן שהוראה קמייתא הוראת טעות היתה כיון שאותו ב"ד עצמו חזרו והודו שלמפרע טעות הורו הו"ל שב מידיעתו אבל באכל חלב בזה"ז דקי"ל ע"י הוראת כל ב"ד שחלפו ועברו ושבימינו דאינו חייב אלא על כז"ג אפי' אי קיימי אחריהם ויורו שחייב על כז"ק לא קרינן בי' שב מידיעתו למפרע בשעת אכילה דאפי' אם