גבורת ארי תענית נז

גבי אך חלק דאיסור חמץ בערב פסח לפירוש א' של רש"י שם. ומשני מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא דתעניתא כנופיא דהיינו בהשכמת היום מתחילתו משום הכי פשיטא ליה לתנא דמלאכה אסורה כל היום דקתני אבל בלילה מותר מכלל דכל היום אסור וסייעתא דרב הונא מההיא ברייתא היא וכפירוש זה נראה נמי מפירוש רש"י שפירש מצפרא כנופיא ביום תענית ציבור מתקבצין ובאין לבית הכנסת מן הבוקר. דף י"ג כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. איני יודע מאי כגון דנקט הא ליכא משום אבל אלא תשעה באב ואבל לחוד. ויש לומר דמבעיא לן בפרק ב' דמועד קטן (דף י"ג) מנודה ומצורע מהו ברחיצה ולא איפשיטא משום הכי קאמר כגון תשעה באב ואבל לאתויי מנודה ומצורע אם תמצא לומר דאסורין ברחיצה. והא ודאי דיני מנודה ומצורע מטעם אבל נינהו כדמוכח כולה שמעתתא דהתם ולא נקט להו בהדיא דדילמא מותרין ברחיצה מכל מקום גבי כל שהוא משום תענוג דקאמר כגון תענית ציבור האי כגון לאו דוקא דהא ליכא דבר אחר שאסור משום תענוג אלא תענית ציבור בלבד אלא איידי דנקט גבי משום אבל כגון נקט נמי הכא גבי משום תענוג ולאו דוקא:

אסור בין בחמין בין בצונן מדלא מחלק בין כל גופו לפניו ידיו ורגליו משמע לכאורה דאפילו פניו ידיו ורגליו אסור אפילו בצונן:

כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום. קשה לי דבפרק קמא דפסחים גבי מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מפרש הגמרא דלר' אליעזר בן יעקב אסור ביום מעמוד השחר ובלילה מותר ולר' יהודה ביום נמי מותר עד הנץ החמה ואמר ליה ר"א בן יעקב וכי היכן מצינו יום שמקצתו מותר בעשיית מלאכה ומקצתו אסור ופריך וראב"י נימא איהו לנפשיה הא איכא לילה דשרי ומשני אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא דתניא גבי תענית ציבור עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דר"א בן יעקב ר' שמעון אומר עד קרות הגבר והשתא יותר הוי מצי למימר אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא גבי איסור מלאכה דתענית ציבור דעדיף טפי להוכיח מעשיית מלאכה על עשיית מלאכה ועוד דבהא כ"ע מודו וי"ל דהתם אמר דמאכילת חמץ בערב פסח שמקצתו מותר ומקצתו אסור ליכא יוכיח כיון דאיסורו מן התורה וגזירת הכתוב הוא ואין זה הוכחה על תקנת חכמים דבעי טעמא והכא נמי הא דתענית ציבור דיום אסור בעשיית מלאכה ולילה מותר מדברי קבלה נפקא ליה לעיל מהקישא דאסיפת זקנים יש לומר דקבלה נמי כדברי תורה דמי להא מילתא ואין זה יוכיח על תקנת חכמים לגמרי דלית ליה שום אסמכתא מקרא כגון איסור עשיית מלאכה בערב פסח:

ובמאי עסקינן אילימא בחמין כו' והאמר רב ששת כו'. קשה לי בלא הא דרב ששת הוה מצי להקשות דתנא משוי איסור רחיצה דאבל ותענית ציבור ורב חסדא מחלק ביניהם דתענית ציבור בצונן מותר ובאבל אסור וכי תימא הא דמשוי להו תנא אהיתר פניו ידיו ורגליו קאמר וכן באבל ולא בהיתר צונן דאילו זה מותר בצונן וזה אסור אם כן מאי קשה ליה מהא דרב ששת אכתי נימא דהאי וכן אתה מוצא באבל אהתירא דפניו ידיו ורגליו קאי ובצונן ולא בחמין דאפילו אצבעו אסור בחמין ושמא יש לומר דאי אמרת בשלמא דאבל בחמין נמי שרי פניו ידיו ורגליו אע"ג דלא דמי אבל ותענית ציבור בעיקר איסור דצונן שייך למיתני וכן באבל דדמי להדדי בחמין דבשניהם כל גופו בחמין אסור ופניו ידיו ורגליו שרי אבל אי אבל בחמין אסור אפילו אצבעו וכל גופו אפילו בצונן נמי אסור ובתענית ציבור בצונן אפילו כל גופו שרי ובחמין פניו ידיו ורגליו שרי הא כיון דלא שוו להדדי בענין אחד לא בחמין ולא בצונן משום דשוה צונן אבל לחמין דתענית ציבור דב' מילי נינהו לא שייך למיתני וכן באבל כיון דלא מצינו שיהיו שוין בענין אחד בחמין או בצונן:

ע"ב אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה פירשו התוס' בשם ר"י דהא רשאה לאו דוקא אלא הכי קאמר אין הבוגרת חייבת הא נערה חייבת. ואומר אני דאין לתמוה על הא דמפרש רשאי חייבת דכה"ג מצינו בפרק ח' דערכין (דף כ"ח) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"פ שאינו רשאי ופירושו אינו חייב וכן הא דאמר בפ"ק דקדושין אין בעלי אומניות רשאים לעמוד בפני ת"ח פירושו אין חייבין מ"מ איני יודע למה דחקו לפרש כאן הכי דיש לומר אינה רשאה דבוגרות היא כפי' בכל מקום דאיסורא נמי איכא לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה ובסמוך יתבאר זה:

בימי אבל אביה. פירש רש"י אפילו אירע אבילות לאביה שמת בנו אי נמי שמת אביה ממש ולפירוש ראשון קשה לי אי מיירי שמת בנו למה תלי