גבורת ארי מכות ביצה נזיר קסב

ע"י אביו ומת אביו אע"ג דבחיי אביו הוי בשאלה כיון דהשתא ליתיה בשאלה קתני אבל עדיפא מיניה הו"ל לאקשויי דע"כ אי אפשר לפרש נזיר שמשון נזיר מבטן ע"י אביו מדמחייב ליה תנא דידן ע"י חרישה זו משום שמונה לאוין אלא בגדול ובר עונשין מיירי והרי בספ"ד דנזיר (דף כ"ט) אמרינן לכ"ע דאין אדם מדיר את בנו בנזיר אלא עד שיביא שתי שערות ואפי' הזירו קודם לכן כשהגדיל פקע נזירותו כדמוכח התם בסוגיא גבי מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר ועוד נזירותו של שמשון לאו ע"י אביו היתה דהא שם ברפ"ק דנזיר פריך אדר' שמעון דאמר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו ושמשון לאו נזיר הוי והכתיב כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן וקס"ד שהמלאך צוה לאביו שיזרנו כשיולד והאב מדיר את בנו בנזיר ומשני התם מלאך הוא דקאמר כלומר ולא צוה לאביו להזירו:

דף כ"ג ע"ב ושאילת שלום פי' ריב"ן דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ד' עליך שלום ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה. לישנא אחרינא שאילת שלום בשם דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם. ונ"ל דפי' א' עיקר דהא תנן בפ"ט דברכות (דף נ"ד) והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר והנה בועז בא וגו' ויאמר לקוצרים ד' עמכם ואומר ד' עמך גבור החיל ואומר אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לד' הפרו תורתך ומדמביא לקרא דעת לעשות לד' ש"מ דסד"א דאסור לשאול בשם קמ"ל דעת לעשות לד' הפרו תורתך וכדפרש"י התם עת לעשות כו' פעמים שמבטלים ד"ת כדי לעשות לד' אף זה המתכוין לשאול בשלום חבירו זהו רצונו של מקום שנאמר בקש שלום ורדפהו מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור:

וכ"ת בועז הוא דעביד כו' ת"ש ד' עמך גבור החיל. קשה לי הא שם בפ"ט דברכות דמביא הני קראי שכתבתי בסמוך אמרינן בגמרא (דף ס"ג) מאי ואומר וכ"ת בועז מדעתיה דנפשיה קא עביד ת"ש ד' עמך וכ"ת מלאך הוא דקא"ל לגדעון פי' לבשרו שד' עמו ולא לשאילת שלום נתכוין ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך פרש"י אל תבוז את בועז לומר מדעתיה עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לד' הרי דמקרא דה' עמך ליכא למילף דאסכימו ב"ד של מעלה על ש"ש דאיכא למימר מלאך הוא דקאמר ליה לבשרו שה' עמו אבל לא שאל בשלומו ועיקר שאילת שלום בשם דשרי נ"ל מבועז ואין לומר מדעתיה דנפשיה עביד דהא כתיב אל תבוז אלא למוד מזקני ישראל ואכתי מנ"ל דאסכימו ב"ד של מעלה על שאילת שלום ואע"ג דמקרא דאל תבוז ועת לעשות מוכח דכדין עבד אפ"ה אין לנו שהסכימו מלמעלה על ידו דא"כ נימא בכל תקנות שהסכימו בב"ד שלמעלה על ידם דודאי כל תקנתם כדין עבדו דהסכימו מלמעלה על ידם אלא ודאי לא אמרינן הכי אלא בהני תלת דקראי דרשינן שהסכימו מלמעלה ע"י ואכתי תקשה שאילת שלום מנין שהסכימו הא איכא למידחי כדדחינן מלאך הוא דקא"ל ואי משום קרא דאל תבוז הא האי קרא לאו מש"ש לחוד מיירי אלא כללא הוא אכל מילי דרבנן ותקנתיהן ואפ"ה לא אמרינן על הכל דהסכימו מלמעלה על ידם. ועוד דאי מקרא דאל תבוז נפקא ליה הא דהסכימו על ידם הו"ל לייתי בשמעתין לקרא דאל תבוז. ועוד אי מהא נפקא ליה הא דש"ש ה"נ המ"ל מהאי קרא מקרא מגילה והבאת מעשר ל"ל קרא דקימו וקבלו למקרא מגילה וקרא דהביאו את המעשר להבאת מעשר. ועוד ק"ל בשלמא גבי מקרא מגילה והבאת מעשר ניחא הא דקאמר עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם דלכתחלה עשו ותקנו למטה ולאחר זמן הסכימו מלמעלה ע"י אבל גבי שאילת שלום אין לומר שתיקנו למטה קודם ואח"כ הסכימו למעלה ע"י שהרי גדעון קדים לבועז כמה דורות דהא בפ' ה' דב"ב (דף צ"א) אמרינן אבצן זה בועז:

. בעזהשי"ת סליק חדושי מסכת מכות מסכת ביצה דף ג' ע"ב אלא לרב יוסף ולר' יצחק דאמרי משום גזירה ספיקא דרבנן הוא ולקולא. אבל לרב נחמן משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמיר והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן כן פירשו התוס' ישינים. וקשה לי אי מוקצה חמיר ומספיקא לחומרא מאי פריך אדרב יוסף ור"י הא ל"צ לטעמא דידהו דפירות הנושרין ומשקין שזבו אלא בתרנגולת העומדת לאכילה אבל בעומדת להטיל ביצים אסורא ביצתה משום מוקצה ואי מוקצה חמיר וספיקא לחומרא לוקי להא ברייתא בעומדת להטיל ביצים ומשום מוקצה וכדמוקי לה רבה בר עולא לעיל למתניתין בעומדת להטיל ביצים לחוד. ועוד קשה לי הא אפ"ת דמיירי בעומדת לאכילה אם איסור דספק מוקצה לחומרא אפי' בעומדת לאכילה למאי דגזרי משום פירות הנושרין ומשקין שזבו ממילא יש כאן איסור מוקצה אע"ג דהאם עומדת לאכילה כיון דהביצה אסורה משום הני גזירה איסור מוקצה איכא עלה דמש"ה אסור לטלטלה וה"נ לענין אכילה נמי איסור מוקצה רכיב עלה וכיון דספק מוקצה להחמיר מה"ט אתי שפיר הא דספיקא אסורה ומאי פריך:

דף ד' ע"א מהו לאטווינהו האידנא כו' אבל ביומיה לא. קשה לי למאי דפי' הרמב"ן הא דס"ל לרב חסדא מן התורה צרכי שבת נעשים ביו"ט הוא משום דחדא קדושה היא א"כ למה לי' לרב אדא ב"א לאסור הני ביעי מיום טוב לשבת לאטווינהו בי"ט משום איסור [טלטול[ משמע דבמקומם שרי לצלות דאין כאן איסור טלטול ואמאי הא כיון דס"ל כר' יוחנן דשבת ויו"ט שתי קדושות הן אי אפשר להתיר צרכי שבת ביו"ט מהאי טעמא דר"ת וכ"ת מה"ט דרבה משום הואיל הא כיון דאסירי ביו"ט גופיה אין כאן הואיל דהא אסירי ביו"ט לאורחים, וכ"ת אין ה"נ דהא דאמר רב אדא ב"א אפי' ר' יוחנן לא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומו לא מה"ט הוא משום דלא שייך כאן לומר הואיל כיון דביומו אסור ואין ראו לאורחים דא"כ מאי והתני' דקאמר הגמרא הא טעמא דברייתא משום איסור טלטול נגע בה:

סליק מסכת נזיר [דף ד' ע"א] מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון כו'. ק"ל הא איכא נמי הא דתנן לקמן בפ"ו (דף מ"ד) תגלחו הותרה בתגלחת מצוה כלומר בתגלחת מצורע ונזיר שמשון ע"כ לא הותר לו תגלחת מצוה שהרי בפ"ק דיבמות אמרינן אלא הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמור מראשו דכתיב גבי מצורע למימר דנזיר מצורע מגלח ואמאי הא גילוח דמצורע אינו אלא עשה דוגילח את כל שערו ודחי לעשה ול"ת דנזיר עשה קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו ל"ת תער לא יעבור על ראשו ודחי לה מנזיר לא ילפינן דקיל שכן ישנו בשאלה ולפי"ז נזיר שמשון דליתא ביה ההיא קילותא שהרי ליתא בשאלה אין עשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דידיה ולא הותרה לו תגלחת מצוה:

סליק בס"ד