גביע כסף יט

אמנם היתיר השאלה הכב׳ אומר כי המורה העיר בזה פ׳ מג׳ המוחל בו | ״שבכאן דברים שהם סתרי תורה,״ ונותן טעם והכרח בכולם. ולכן חברנו אנחנו טירת כסף לתת טעמי הסיפורים, שהם ממין האומר הגוזר הנקרא אמרה, כמו שנתן המורה טעמי המצוות שהם ממין האומר הבלתי גוזר.

אבל בכאן אכתוב בענין האריכות וכן ההשנות. כי האריכות באיזה דבר שהיה הכרחי להמון, אשר אחד מכונות התורה היא להיותה בפי ההמון טף ונשים כמו שכתבנו. ואמת כי ליחידים די בלשון קצר, ולא כן להמון, אבל לא יעשו הדברים רושם בנפשם אלא אם כן יארכו הדברים. ולכן הוצרך להאריך בקללות ותוכחות, וכ״ש בעת פטירתו, כל ״אלה הדברים.״ וגם ששנה להם וכפל כמה ענינים לנו היום קוראי התורה. ולכן אמר ״את משנה התורה״ שאנחנו נקרא קצת הדברים בחומש ״ואלה שמות״ בחורף, ונשנה אותם בחומש ״ואלה הדברים״ בקיץ. ואעפ״כ לא ישתקע בלבנו.

הלא תראה כי ישעיהו, בהוכיח להמון הנשים קשוטיהם והתחיל ״יען כי גבהו בנות ציון״ הזכיר בתכשיטיהם כמה פרטים. והנה די לחכמים בכלל אם אמר ״והרבו תכשיטיהם״. וכאלה רבות עשו הנביאים כי למדו זה מן התורה.

עוד מצורף לזה כי ההשנות וההכפל מורה על קיום הדבר וחזקו, כמו שכתוב שלוש באמרו ״עוה עוה ענה אשימנה״ וכאלה רבות. ובפרט גלה לנו זה הטעם נותן התורה בכתבו לנו כי אמר יוסף לפרעה ״ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מאת האלוקים.״ ומכאן ואילך הקיש על זה.

והנה בפרט האריך משה בענין הזבחים בפרי החג ובקרבנות הנשיאים, וזה הפלגה גדולה. ובאר זה כי התורה נחלקת לחומשים וגם לפרשיות, אשר קצתם הוא להמון לבד. כי בעבור שהספר הזה מסור להמון וליחידים 61 בכתב יד כתוב ״ליחידים.״ שהם הפכיים, הוצרך שיכתוב ענינים הם כולם ליחידים | וענינים הם כולם להמון. ומה שהוא ליחידי האמת לבדם, הוא מה שבא מענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה. וזה רוב חומש בראשית. ומה שהוא להמון לבדו הוא רוב חומש ויקרא, שרובו זבחים והדומה להם, ובכלל כל מעשה זבח. אבל זה היה יותר מן הדברים היותר הכרחיים להמונינו, או שיעשוהו וישענו בו, כמו שישענו היחידים על המושכלות. ולכן תקע משה בלבם זה המעשה, ולכן האריך בפרט קרבן הנשיאים. ואע״פ שהכל אחד במין כתבו יב׳ פעמים בשלימותו. והיה די לנו אם היה דבר נוגע ליחידים אם כתב סדר המקריב ראשון, ואמר אחר כך ״וכן עשה כל אחד ואחד.״ כמו שכתוב כן לששת הכנים היוצאים מן המנורה, שהוא במושכלות. וגם בקצת המפורסמות אמר ״וכן תעשה לכל אבידת אחיך״ כי דרך התורה ברוב הקישים על דרך ההמשל הידוע בהגיון. כי יזכור פרט וחלק, ואחר יעשה גזירה כוללת, או אע״פ שלא יעשה, הנה כן הוא הכמה. ולכן בעבור שכתוב בתורה ״ועשית מעקה לגגיך״ אמר המורה שזה מצוה סוגיית להסיר כל מכשול מבתינו, וכל אבן נגף או מסמר בקרקע, וכל הדומה לזה.

ובכלל כי האריך וכפל כמה כפולות בענין קרבנות הנשיאים וגם אחר כן עשה סיכום וסך מכל מין, לרשום בנפש ההמון איך ראוי לכל גדול להתנדב מנחה ותשורה להשם ית׳, אף כי לכל אדם. כי הנשיאים הפליגו למתן רב, ולזה כאשר ראה משה שהנשיאים נקשרו כולם ובאו ברגע אחד להקריב שש עגלות צב והנמשך להם, ראה שאין זה עושה רושם גדול בנפש ההמון ההוא הרואה, מאשר אם עשו זה בימים רבים. לכן צום שיעשו מהשאר י״ב יום, וצום נשיא אחד ליום יקרבו את קרבנם לחנוכת המזבח כדי שכל המון ישראל אז יאספו יום יום לראות זה יב׳ יום.

והנה כאשר זה עושה רושם מופלג לנו הרואים הכתובים ביב׳ | חלוקות בספר, כי אז נבליע בקריאתינו הכתוב או בשמענו מפי הקורא אחת בשנה ענין שש עגלות צב. ולא נוכל להבליע ענין הקרבנות שנקראים ונשמעים יב׳ פעמים. וכן הענין בפרי החג, כי ענין הזבח הוצרך נותן התורה שיניחנו דבר חביב אצל האלוה כמו שיחשבו ההמון. וגם כל האומות, ולכן אמר ״לריח ניחוח ליי׳״ כפי מחשבת ההמון. וכן ״וירח יי׳ את ריח הניחוח״ כמו ״והאנשים רדפו אחריהם.״ ובכלל ביתר העבודות הכתובות על הש׳. וראה איך הפליג משה, כי כאשר כתב האריכות המופלג בענין הקרבנות לעורר ההמון סתם לחיים, ענין מסור ליחידים סגולות, וכתב זה בלשון קצר והונח בפסוק אחד. והוא אמרו ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו.״ והפליגו בזה אנשי כנסת הגדולה שעשו בזה סוף פרשה וסדר לשבוע. ואין זה אלא כאילו אמר הכתוב או משה הכותב ״הנה המון הנשיאים עשו הפלגות בהבאת קרבנות ומנחות ותשורות אל אהל מועד. אבל משה הנשיא הנכבד לא הביא מנחה כלל, לא בדרך בוז, כמו שקרה לאנשי הבליעל בהתחלת שאול. 62 נראה שצ״ל ״בהתחלת שמואל. אבל כי עשה להש׳ יותר דבר רצוי ונבחר אצלו, והוא העיון בשכלו והדבקו עמו ית׳.״

וראה איך הפליג לדבר אתו, שהוא רמז למשה עצמו, כי אנה נזכר האל שיהיה זה רומז לו, אבל משה עם עצמו ועצמותו שהוא שכלו הוא מדבר, והקול הוא הערת השפע השכלי. וכל זה מבואר לחכמים.

ואולם עוד הערה גדולה בענין השנות הסיפורים עם שינוי מליצות ושמות כענין סיפור אליעזר וסיפור חלום פרעה. ולהיות הדברים הקלים משל ודמיון לדברים הקשים, כמו שאמרנו ״למד סתום מן המפורש.״ וכן מנהג כל הפילוסופים ג״כ. והנה משה בכמו זה בתורה כמה פעמים, ר״ל השנות הדברים על שינוים מה. ובפרט | בחומש ״אלה הדברים.״

והיותר נפלא להמון מן הכל, השנוי שבא בעשרת הדברים עם היות מפורסם להמון מן הכל שהש׳ עצמו ירד בהר ודבר עמו מלך בשר ודם. לכן העירנו בזה כי לא כן. כ״ש שבשבת יזכור סבה תכליתית אחת ב״וישמע יתרו״ ואחרת ב״ואתחנן.״ ״ומשפטי יי׳ אמת צדקו יחדיו.״ והכל היה משה המדבר הקרוב, והאל עצמו מדבר ג״כ, אבל היותר רחוק. וחכמינו ז״ל העירנו בזה ואמרו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״ כי בעבור היות הדיבור סוג לחיצוני ולפנימי, היה זאת אמת גם מצד הדיבור החיצוני מצד היותם שמות נרדפים. כאילו יאמר אומר היום ״היין טוב״, ומחר אומר ״החמר טוב.״ כ״ש מצד הדיבור הפנימי, כי ענין המחשבה אחד. וגם שתי הסבות התכליתיות הנתונות בשבת הם בדיבור אחד באמרו בדבור הפנימית.