גביע כסף יג

בביאור המראה השלישית מאברהם המוחל כה ״וירא אליו השם באלוני ממרא.״ כתב המורה פרק לו׳ משני דבר זה לשונו: ״וכבר נודע שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מהתעסק בו מאד שוקד עליו וכסף לו, הוא אשר יעשה המדמה בעת השינה.״

וזה מבואר בחלומות כל אדם, ולכן יראו הסכלים הקרי על דרך משל, והחכמים יראו החכמות העיוניות, או הדברים העתידים, וזה אם מצד עצמם או במשלים. ופעם יהיה המשלים בענינים מחכמה המעשית, כמו שקרא בזה לאברהם. כי הנדיבות בהכנסת האורחים הטובים והנכבדים הוא מהפילוסופיא המעשית, והיה מנהגו כן בעת יקיצתו. ובצורה זו ראהו והשיג צורות עתידות. ומדעתי זה המשל הוא ממין השני שזכר המורה ז״ל שאין ענינו רק הכלל. ואולם הפרטים היה בכאן ליפות המשל, לא להסתיר הנמשל.

אמנם תחילת זה כתב נותן התורה מקום כולל ומקום מיוחד, ר״ל ״אלוני ממרא״, שם מקום כולל, להודיענו כי המקום גורם, ר״ל מהסיבות מצדדים. וכ״ש המקום המיוחד מצורף למעלת האדם בו, זה מצד היותו יושב, כדרך כל מיושב הדעת מתבודד בעיון, ולא עומד ומתנועע. וכן היותו באהלו מתפרד מבני אדם.

אמנם ״פתח״ הוכרח לב׳ סיבות. אחת להכרח ״וירא והנה ג׳ אנשים״; והאחת להעירנו כי לא היתה שם עמו אשתו, כי היא היתה פנימה. וכן בהיותו בפתח אהלו, הוא קיבוץ שתי פרדיות, ר״ל פרידתו מאשתו ופרידתו מבני הזמן המונעים כל טוב למי שישב עמם.

ואמרו ״כחם היום״ שהוא הגבלת הזמן מצד שאז זמן ההפרדות מבני אדם לפי שכל אחד יושב באהלו מפני החום כי נראה מזה שהיה ימי | הקיץ. והעד ״ויקח חמאה וחלב ובן בקר.״

אבל לא היה ישן, כי זה היה מראה לא חלום. וכבר ביאר זה המורה. אבל לוט היה בלילה כי היה חלום.

ואמנם ״וירא והנה ג׳ אנשים נצבים עליו״ נכון אצלי כי מכאן עד ״ויאכלו״ אינו רק סיפור המשל אשר כללו הוא מה שקדם לנו, ר״ל סיפור שלימותו בפילוסופיא המעשית, שהיא המדריגה לפילוסופיא העיונית. וטוב שהיה עם זה בכאן קצת מלות מהעיוניות.

ולכן אמר כי אלה הג׳ אנשים הנצבים עליו הם מה שאמר המורה תחילת פרק לו׳ משני באמרו ״דע כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מהשם, ר״ל באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי תחילה, ואחר כך על הכח המדמה.״ לכן אלו הג׳ אנשים או אישים או פרטים הם שלשת הנמצאים האלה, ר״ל השכל הפועל, והכח הדברי, והכח המדמה. וזה היה כל נביא זולת משה רבינו ע״ה כי לא היה לו בנבואתו רק שניים, המכונים שני הכרובים, ר״ל השכל הפועל והכח הדברי. והנביאים החלושים אין רק שניים, ר״ל הכח הדברי המדמה. וזהו ״ויבאו שני המלאכים סדמה״ כי אלו באו אל לוט ולא שפע על הכח הדברי שלו כח השכל הפועל.

אמנם אמרו ״וירא וירץ לקראתם״ כי יצטרך האדם לתור אחריו, אם בהתבודדות נבואי אם בעיוני ושיכנע לו. וזה ״וישתחו ארצה.״

ומה שכתוב ״ויאמר יי׳ אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך״ זה גלו רז״ל ״שאמר לגדול שבהם״ וזה אע״פ שנכון לומר בכל לשון שלא יהיה זה מדוקדק, הנה הדקדוק ראוי בדברים העמוקים האלה. והכונה בזה כי הוא היה מחזיק בעיונו הנבואי, ויחזק בכנף מעיל השכל הפועל שלא יעבור מעליו, כמו שקדם ״ויעל אלוקים מעל אברהם,״ והכונה בזה שלא יפסק שפעו על הכח הדברי.

וגם הפליגו רז״ל במה שאמרו ״אברהם שהיה כחו יפה נראו לו כדמות אנשים, ולוט שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים.״ וכתב המורה על זה פרק ו׳ משני ״וזה סוד נבואי גדול.״ והוקשו למתפלספים כי מצאו פרק מה׳ משני שכתב | המורה כי ראיית המלאך יותר נכבדת מראיית איש. והנה בטוב קראתי אם אלה המתפלספים לא פילוסופים. וזה כי המורה שם יעשה מדריגותיו החלה בחלום עד מדריגה שביעית, וכה יתחיל מראה, שהוא יותר נכבד מחלום, כמו שכתוב ״במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו.״ ואלו שתי ההנחות הם שני סוגים עליונים לנבואה, ובכלל סוג מאלה יסדר המורה מדריגות באותו הפרק. ובכל אחד משני הסוגים האלה, יניח בלא ספק שמדריגה יותר נכבדת היא ראיית מלאך מראיית איש, אבל אברהם ולוט לא היו בסוג אחד משני סוגים אלה. אבל היו בשני סוגים מתחלפים בזאת הפרשה, כי אברהם היה במראה ולוט בחלום. והמראה הוא כח יפה והחלום הוא כח רע, ולכן אמרו שאברהם היה כחו יפה ״נראו לו״, ולוט שהיה כחו רע ״נדמו לו.״ ובעבור זה היה הענין נכבד מאד לאברהם בזה הסוג, ראה אנשים כי זו היא המדריגה העשירית בחשבון המורה, והיה ענין פחות בערך זה ללוט, כי בסוף החלום ראה מלאכים, כי זה היה המדריגה השישית בחשבון המורה. ובכלל אין זה המאמר מרבותינו ז״ל רק כאלו אמר ״אברהם שהיה במראה ראה אנשים ולוט שהיה בחלום ראה מלאכים.״ ואין הבדיל בענין בין אמרינו ״שכחו יפה שכחו רע״ ובין אמרינו ״במראה ובחלום״ ובין אמרינו ״נדמו״ ובין אמרינו ״נראוּ״ או ״ראה.״ אבל האדם בשמות הנפרדים שיחשוב שהם נבדלים. ואמר במראות העקידה ״ראה אברהם מלאכים״ והיא מדריגה היא׳ בחשבון המורה.

ואמר ״יוקח נא מעט מים וכן פת לחם וסעדו לבכם.״ שכל זה מבואר מצד הערות המורה המאיר ענינו כמו שכתב בשיתוף ״אכל,״ וגם שם רמז על מים. וגם שלמה אמר על החכם שאמרה ״לכו לחמו בלחמי ושתו ביין.״

מצורף שנכון בזה לשון רחיצה לטהר הדעות.

ואומנם מלת ״בקר״ להערה מטעם ״יבקר הכהן.״

ואולם ״חמאה וחלב״ כן בדבר הנביאים תמיד על הדבר הטוב, כמו ״שתתי ידי עם | חלבי.״ ואמר משה ״חמאת בקר וחלב צאן״ על טוב בכלל.

ואין קושיא כי לא אמר ״וישתו״ כמו ״ויאכלו״ כי אין זה הכרח.

אמנם זה העץ אין ספק שזה העץ הוא עץ החיים או אחד מיתר עצי הגן, לא עץ הדעת טוב ורע בשום פנים.

ובכלל כי כל אלו הדברים והתשובות והשאלות נכון, שהיה בדיבור הפנימי, כי הכל יקרא דיבור ואמירה שהם שמות נפרדים. אבל בעבור שכתב נותן התורה ״ושרה שומעת״ שדעתי הוא שזה כמשמעו, הכרח הוא שכוון נותן התורה לאמור שגם בזה היה דיבור חיצוני, על דרך אחד ממנו שידבר בשינה כשהוא חולם. ואין ספק שכן היה ענין רוב הנבואות מהנביאים זולת משה. לכן מדעתי ששרה היתה שומעת אברהם מדבר עם המלאך, אבל היא לא היתה יודעת רואה אותו. גם נראה שהיה לה חלק מן הנבואה מן החלושים שזכר המורה, כ״ש בזה הפרק שהתבודדה בראותה אישה מדבר עם המלאכים, והיה שואל ומשיב. וגם באותה מדריגה חלושה התנבאה גם היא כמו שהתנבא שאול כאשר פגע חבל הנביאים. ושמעה דברי המלאך באמרו ״שוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך.״

אמנם באמרו ״ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה א״כ״ אין זה מן המראה אבל מי שכתב המראה כתב זה להצעה למה שיבא אח״כ. כדי שיבינו זה מקבלי התורה וההוגים בה תמיד. וכמו ״ושרי עקרה״ וכן ״ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה.״ והמשיל זה אם אתה תגיד דברים והורשת לרעיך.

ואמרו ״ותצחק שרה בקרבה״ הפליג נותן התורה כי בעבור שזה הצחוק לא היה מעין צחוק אברהם, אמר שזה ״בקרבה״, ושם ״בקרבה״ והקרב הוא אבר פחות מן הלב. אמנם כתב זה בקרבה להורות על סוד כמו שאמר שם ״בלבו״ לתכלית זה.

גם הטיב באמרו ״ויאמר השם אל אברהם למה זה צחקה שרה״ להעירנו שאין ראוי לנכבד ולקדוש שידבר עם הנשים אף כי פה בעת טעותם לפני השם. גם הטיב באמרו כאשר כתב כי שרה כחשה, כי המלאכים העירו בפניה מה | שאמרה בקרבה כי ״בוחן כליות השם.״ וגם אלה חזקו לו ״כעת חיה ולשרה בן״ כמו שקדם במראה הקודמת, אולי היה הכל ביום אחד.

ואמרו ״ויקומו משם האנשים״ מבואר בעצמו לפי הנמשל הפנימי שההשגה הזאת מענין אבוד סדום נודעה ללוט. וגם כל פועל השם מטוב ועד רע נעשה על ידי מלאכים ושלוחים, כי אין פירוש מלאך בכל העברי רק שליח מהשם, ובמקומות שליח מאדם אם חשוב אם פחות.

והנה נותן התורה מספר לנו זה, גם מה שאמר השם אם לעצמו אם לעבדים הנצבים עליו כדרך שאול או זולתו.

וכאשר כתב נותן התורה כל זה הוא מבואר התועלת, גם פירוש מבואר. 49 בכתב יד הוכפל מן ״כל זה״ עד ״פירוש מבואר.״ אבל כל זה הויכוח הוא יפוי המשל כענין ויכוח השם עם האדם הראשון ואם קין, ולא יצטרך בזה רק אל המובן והעולה מן הסיפור, והוא כי לפעמים יצילו מספר מה מן הטובים מספר מה מן הרעים. ואלו המספרים מתחלפים לפי הענין והזמן והמקום.

ואחרי זה אדבר זה ואתיר הקושיא שכתבתי על זה בספר כסף סיגים.

ואמנם ״ואברהם שב למקומו״ כבר ביאר המורה שיתוף ״מקום.״

ואמנם ״ויבאו שני המלאכים סדומה בערב״ גם כל אריכות הסיפור הזה שכתב בזה נותן התורה הוא יפוי המשל, אם שנלמוד מכל דיבור ודיבור כמה תועלות, אין ראוי לכתבם.

ונניח כל זה כאילו איש ממנו חולם במשכבו זה והדומה לזה, כמו שיקרה לנו תמיד ולזולתו, כמו שלמדו מהכותיהם *49 בכתב יד כתוב ״מהקותיהם״. אנשי הגבעה. ואם אחרי שחלם זה בתחילת הלילה קם במשכבו ויצא והלך לו לחתניו בהקיץ לדבר להם טיב הדבר. אבל איך שהיה, כתב לנו נותן התורה זרזיהו רעיוניו בעלות השחר לצאת משם בהקיץ, כמו שהשלים ״השמש יצא על הארץ ולוט בא צוער״ אחר שראה כל מאורע הזה, ונתקיים קצתו בהקיץ. כמו שצוה השם לנח בחלום ״עשה לך תיבת עצי גופר״ והוא קיים כן בהקיץ, ר״ל שכן כתב כן נותן התורה ללמדינו ולהורותינו.