גליוני הש"ס נזיקין רלט

הניקף שותף במעשה המקיף דניקף הוא לאו בפ"ע אפי' בלי מעשה כלל ורק דמלקות ליכא מפאת דלשאב"מ אין לוקין עליו ולזה יספיק אפי' מעשה כל דהו לשלא יוחשב אין בו מעשה ליפטר ממלקות, שו"ת חות יאיר סי' רי"ב וכבר קדמו בהקושי' וגם בתירוצה הריטב"א כאן במקומו וע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רמ"ג דכ' דמותר לישראל להסתפר מעכו"ם ערב פסח אחר חצות אף שאסור אז במלאכה מדרבנן וכ' ע"ז וז"ל וא"ת הא אי אפשר דלא מסייע פורתא ונמצא שעושה מלאכה וכדאשכחן לגבי השחתת הפאות שאם סייע לוקה לא קשיא דמילתא דרבנן מסייע אין בו ממש עכ"ל ולדברי הריטב"א הנ"ל קושי' מעיקרא ליתא

כ"א ב' שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא, נ"ב ע' שו"ת עבודת הגרשוני סי' ב' דדן שם בעניין שהי' חרם בקהלה שלא לקבל רב שיש לו קרוב בקהלה וקיבלו רב שלא הי' לו קרוב ואח"כ נעשה לו קרוב ע"י התחתנות שבנו של הרב נשא אשה שיש לה קרובים בקהלה ודן אם מותרים לקיים אותו הרב וכ' בזה וז"ל והנה לכאורה נ' אעפ"י שנתקבל הרב בהיתר מ"מ כיון שאח"כ נעשה קרוב איסורא דחרם רביע עלי' וראי' לדבר מהא דאי' בפ"ק דב"ב מחיצת הכרם שנפרצה כו' נתייאש ולא גדרה קידש כו' ואע"ג דכתי' בקרא לא תזריע כלאים מ"מ אסרינן ג"כ הקיום א"כ נימא נמי הכא כו' אבל כד מעיינן שפיר נלענ"ד שאין משם ראי' כלל ואדרבה משם ראי' להיפוך דאי' בפ"ק דמ"ק שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא כו' הרי קמן טעמא דכתב רחמנא כו' הא לאו הכי לא הוי משמעות איסור הקיום מאיסור זריעה וא"ת נילף מינה כו' ז"א דהא גבי כלאים [אולי צ"ל כלאי הכרם] יש לנו ג"כ קרא יתירא לדרוש כן מדהול"ל ותבואתו וכתי' ותבואת הכרם אלא לרבות כרם בלא זריעת כלאים דהיינו המקיים כלאים דקדש כמ"ש הלבוש סי' רצ"ז ס"ד ע"ש א"כ אית לן שני כתובים ושני כתובים אין מלמדין ואפי' למ"ד מלמדין יבא כתוב השלישי דדרשי' לא תעשה לך פסול אין לא אלא לא תעשה העשוי כבר מניין שלא יקיים ת"ל לא יהי' לך הרי יש לנו ג' כתובים שבאים ללמד ולהורות שהקיום אסור כמו העשי' ולכ"ע ג' כתובים אין מלמדין עכ"ל ודבריו דברי חידוש ויש לדון בם הרבה וע' ר"ה ט"ז ב' דילפי' מובנבלתם לא תגעו דחייב אדם לטהר עצמו ברגל הרי דדנין ממה שאסרה תורה הטומאה דג"כ אסור לקיים טומאה קדומה אם ישנה וצריך לסלקה ע"י טבילה ועמש"ש בגליון וגם מאי דפשיטא לי' לבעל עבודת הגרשוני דאפי' הי' זריעת כלאים בהיתר גמור ג"כ הקיום אסור דהא מדמי לי' קבלת רב שהי' רחוק בשעת הקבלה והית' הקבלה בהיתר גמור יל"ע בזה ג"כ מרש"י עירובין צ"ב ב' ד"ה גפנים בקטנה וע"ש בתוס' וגם מה שדן ז"ל מהך דכאן לנידון דידי' ג"כ צ"ע לכאורה דמכאן יש לדון רק לעניין היכא שאסרה תורה עשי' אי גם הקיום אסור ומשא"כ לעניין חרם ונדר הרי כל כה"ג רק בכוונת הנודר תלוי אם הי' דעתו לאסור גם הקיום או לא ולומר דכיון דהעשי' אסורה מכח הנדר לכן הקיים ממילא אסור דכל שעשייתו אסורה קיומו נעשה איסור ממילא דאין לקיים דבר שהוא איסור [אם נאמר דבמילי דאוריתא הוא כן דכשהעשי' אסורה. גם הקיום אסור] זה אין סברא כלל וע' ר"ן שבועות דאף דבאיסורי תורה הח"ש נאסר ממילא מפאת חזיא לאיצטרופי מ"מ בנשבע שלא לאכול כזית אין הח"ש נאסר מפאת חזי' כו' כיון דסוף סוף לא הי' דעת הנשבע על פחות מכזית ואין לו להאסר בשבועה רק מה שהי' דעתו עליו כיון דאינו איסור עצמיי עש"ה ודו"ק היטב מאוד וצ"ל כוונת העבודת הגרשוני דמספקא לי' מילתא אי בל' בני אדם הקיום בכלל העשי' וזהו שבא לדון אותו מל' תורה דאי בל' תורה הוא בכלל גם בל' ב"א ראוי לומר דהוא בכלל דכל שלשון הב"א הוא מסופק יש לדונו מל' תורה כמבואר בתוס' פסחים ב' א' ובכ"ד וע' ירושלמי סנהדרין פ' חלק הלכה ח' דאף שהשביע יהושיע שלא לבנות יריחו מ"מ אחרי שנבנית מותר לישב בה ע"ש בפני משה ואולי צריך להחריבה באמת גם אחר שנבנית רק דעכ"ז כ"ז שאינה מוחרבת מותר לישב בה דהישיבה איננו איסור רק גוף קיום העיר ואולם הישיבה. עצמה לכאורה הוא ג"כ קיום בניין העיר דביתא מיתבא יתיב ע' ב"ק כ"א א'

שם ואין חילוק מלאכות ביו"ט, נ"ב ע' כזה ירושלמי שבועות פ"ג ה"ד דאין חילוק מלאכות ביוה"כ ע"ש במראה הפנים ד"ה הדא אמרה

כ"ב א' ואזהרתי' מהכא כו',. נ"ב ע' שו"ת ח"ס חאו"ח סי' ל"ב ומש"ש ואולי יש לדחוק דדווקא בשורף חייב דבר המיטלטל אבל בנותץ ומהרס לא דמדאצטריך קרא גבי מעיל ולא יקרע לחייב לאו על הקריעה ש"מ דבתלוש בעלמא ליכא משום השחתה ונתיצה כו' ע"ש וחידוש דלמה הוצרך להביא ראי' ממעיל מדאיצטריך קרא כו' דע"ז הי' אפשר לומר דאתי לעבור עליו בשני לאוין ומדוע לא הביא משנה זבחים צ"ד ב' קורעו כו' ניקבו כו' פוחתו כו' וע"ש כולה סוגי' ואם נאמר דשם כיון שהוא לצורך מצות הכיבוס בפנים לא חשוב השחתה א"כ גם ממעיל לא קשיא דאיצטריך קרא לכה"ג דגם כה"ג אסור במעיל כמבואר שם צ"ר א'

שם המזיח כו' עד ולא יזח החשן, נ"ב יומא ע"ב א' ע"ש דשם הקדים לא יזח ללא יסורו

שם שהוא סמוך לארבעים, נ"ב בגמ' אי' שהוא סוכם לארבעים וע' בגליון הרי"פ ודוגמתו יש חילוף נוסחאות ברשב"ם ב"ב קס"ו ב' ד"ה דאסוכי קא מסכי להו דכ' סומכין אותן וגי' הב"ח שם סוכמין אותן

שם ב' כמה טפשאי שאר אינשי כו', נ"ב ל' שאר אינשי צריך ביאור ולמדתי פירושו מדברי ס' יריאים סי' ל"ו דכ' שם בארוכה תחלה דעשה דמפני שיבה תקום והדרת פני זקן הוא רק בתלמיד לרב ובסוף הסימן שם כ' וז"ל תולדה להידור וקימת זקן אפי' לא למד ממנו אלא יודע יותר ממנו כדאמר רבא כמה טפשאי הני שאר אינשי דקיימי קמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה כו' עכ"ל ונ' הכוונה לפי דבריו דתלמידיו של הגברא רבה לא בטפשאי לבד סגי להו אם אינם עומדים מפניו שהרי עוברים על עשה דאוריתא מפני שיבה תקום רק שאר אינשי שאינם תלמידיו ופטורים מן העשה עליהם אמר דמ"מ הם טפשאים כשאינם מכבדים אותו לקום מפניו שהרי מפני ס"ת הכל עומדין וא"כ ק"ו לגברא רבה דאילו בס"ת כתי' כו' [ומה שכ' היריאים שהוא תולדה כו' ר"ל דחיוב קימת תלמיד לרב הוא מפורש בתורה ותולדה לו חיוב מסברא בשאר בני אדם] וביותר ביאור דכך הי' הדרך אז דהתלמידים לבד היו נזהרים לעמוד מפני רבן אבל שאר אנשים שאינם תלמידיו הי' ביניהם שלא היו עומדים מפניו מפאת היות העשה בלתי מוסבת עליהם וכנ"ל וע"כ אמר רבא דאותם שאר אינשי טפשאי נינהו שהרי הן עומדין מפני ס"ת וא"כ ק"ו לגברא רבה וכנ"ל

שם דאילו בס"ת כתי' ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא, נ"ב ביריאים שם אי' התורה אמרה ארבעים יכנו וחכמים דרשו מ' חסר אחת אולי כך הית' גירסתו והוא מכוון יותר דאילו ל' ואתו רבנן בצרו חדא ק"ק שהרי לא הם הבוצרים מדעתם רק היא הלמ"מ או נלמד מדרשא דקראי ועמ"ש בזה בשב דנחמתא: