גליוני הש"ס נשים קמט

ירושלמי יבמות

פרק א' ה"א (דפוס ווארשא דף ב' ע"ב) ר' יודן בעי כמ"ד הכל מודין בצרה שהוא חייב והיינו דלא אמרי' דאיהו שליחותא דצרה קעבדה והויא גם הצרה כחלוצה ואין בה רק משום לא יבנה רק דכשיש ב' יבמות רק אחת מהן היא זקוקה ולא השני' ולאותה שחולץ או מייבם אגמ"ל דהיא הית' הזקוקה ולא השני' וע"כ חייב על הצרה כיון דאגמ"ל דלא הית' הצרה זקוקה לייבום מעולם ולא הותר בה איסור אשת אח מעולם א"כ לסברא זאת אם נפלו ב' יבמות וקידש אחד מן השוק את אחת מהן ובא היבם אח"כ וחלץ לה או שבא עלי' דנמצא דהיא הית' הזקוקה והויא לה יבמה לשוק לכן פקעו ממנה קידושין דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק [ותיבת "ופקעו" הוא ט"ס וצ"ל "פקעו" בלא וי"ו,] ואם לא חלץ היבם או בעל לאותה שנתקדשה רק חלץ לחברתה או בעל דאגמ"ל דרק חברתה הית' הזקוקה אבל אותה שנתקדשה לא הית' זקוקה כלל ולא הית' יבמה לשוק מעולם וע"כ למפריעה חלו עלי' קידושין ואח"כ מייתי הך דר' שמי לראי' לסברת ר' יודן דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק והי' ראוי להיות א"ר שמי א"ר ינאי נמנו שלשים כו' ואך דעיקר מימרא דר' שמי הוא בירושלמי סוטה פ"ב ה"ו ושם שייך ל' "לא כן" דדבריו שם הם קושי' ולא כן א"ר ינאי כו' ע"ש וע"כ הובא הל' הזה גם כאן וכדרך הירושלמי בכל מקום

שם א"ר ינאי כו' א"ל ר' יוחנן ולאו מתניתה היא כו' והוה ר' ינאי (כצ"ל) מקלס לה הזלים כו' בני אל יליזו כו', נ"ב כזה ירושלמי ב"ב פ"ט ה"ו

ה"ו (ה' א') את ר"ע כו' ראה את ראב"ע כו', נ"ב בבבלי כאן הוקדם ראב"ע לר"ע וע' תוס' כתובות ק"ה א' ד"ה דחשיב עש"ה ומה שהביאו שם מהגדת פסח דמקדים ראב"ע לר"ע ע"ע שבת מ' א' למחר נכנס ראב"ע ור"ע והזיעו בו כו'

פרק ב' הי"א (ח' ב') לכשיבואו שנים ויאמרו זה הוא שקידש, נ"ב פי' הרי אפשר שיבואו השנים ויאמרו דזהו באמת שקידשה ולכן אין זה אומר כלל נגד החזקה והוא רק בא לברר החזקה וע' ר"ן קידושין שם פ' האומר

פרק ג' ה"י (י"ב א') א"ר יוחנן אם אמרה ר' אלעזר מני שמעה ואמרה, נ"ב כזה לקמן פט"ו ה"ה

פרק ד' ה"ב (י"ד א') הרי איפשר, נ"ב צ"ל הרי אי אפשר

שם במשהו, נ"ב ט"ס וצ"ל כמי שהוא והפי' דכיון דיש חיוב על העראה כגמר ביאה ואחרי ההעראה הרי הי' יכול לפרוש מיד ואז הרי הי' מתברר הוודאי חיוב שלו דהי' אז וודאי דהעובר מן האח ולא ממנו דאין אשה מתעברת בהעראה וא"כ כיון דאז הי' יכול לעמוד על וודייו הרי מיד אז נתחייב אשם תלוי וע"כ אף שגמר הביאה אח"כ ונסתלק אפשריות הבירור מ"מ הרי כבר נתחייב ושפיר צריך להביא אשם תלוי וזהו הל' מאחר שהוא יכול להערות ולפרוש ולידע אם ממנו הוא אם מאחר הוא כמי שהוא יכול לעמוד על וודייו

הי"א (ט"ו ב') אבא בר ווא פליג על שמואל ברי', נ"ב פי' בתמי' וצע"ק מבבלי שבת ס"ה ב' דפליג אבוה דשמואל אדשמואל

שם (ט"ז ב') מתיב כו' הי' שני גיטין אחד נכתב עכשיו ואחד נכתב לאחר זמן וניתנו שניהן ביום אחד לזו את אוסר ולזו את מתיר, נ"ב מעין דוגמא לקמן פט"ו ה"א מתיבין כו' הגע עצמך שהית' אחת בוכה ואחת שאינה בוכה לזו את אוסר ולזו את מתיר

פרק ו' ה"ה (כ"ב א') א"ר בא כו' הדא אמרה כהן גדול שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה, נ"ב עמ"ש בביאור הדברים לקמן פי"ג ה"א על הגליון ד"ה אתי' דב"ש כר' לעזר כו'

פרק ז' ה"ג (כ"ב ב') ר' אבין בשם ריב"ל ולא דבר הלכה זו כו', נ"ב ירושלמי פאה פ"ז ה"ה

שם (כ"ה א') שהן שני ספיקות כו' וספק דבריהן להקל נקבות אין מאכילות שהוא ספק אחד וספק מד"ת להחמיר, נ"ב ע' הגי' בפני משה וכזה דקרי לס"ס ספק דבריהן להקל ולספק אחד ספק ד"ת להחמיר עוד בירושלמי לקמן פט"ז ה"א ובכתובות פ"א ה"א, וע' ירושלמי נדה פ"א ה"א דשם הוזכר עניין ס"ס בל' אחר ע"ש דאמר טומטום כו' ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק כו' וע"ע ירושלמי תרומות פ"ג ה"א דאמר סתמא והכא טהור שהן שני ספיקות

פרק ח' ה"א (כ"ו ב') ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד, נ"ב עמ"ש על הגליון בירושלמי ערלה פ"ב ה"א ד"ה עד כדון כר"ע

ה"ב (כ"ח ב') אתא עובדא קומי ר' אימי אמר לה אין ברתי דאת שריי' לי' אלא כו' והוה ר' זעירא מקלס לה דו משום מילתא על בררא, נ"ב כזה לקמן פט"ו ה"ד [ונ' דצ"ל כאן אין בריא או דצ"ל לקמן אין בריא וכן תיבת משים דכאן נ' דהוא ט"ס וצ"ל מקים כדלקמן] וע' ירושלמי קידושין פ"ג הי"ב חד גיור אתא לגבי ר' יוסא כו' חזר ואתא לגבי ר' יודה א"ל שרי אלא הוי ידע כו' עש"ה

ה"ג (ל' ב') ואייתינה כיי דמר ר' לוי כו' עד שלא לפרסם את החטאים, נ"ב ירושלמי סוטה פ"ח ה"ט ומ"ש הפני משה דאף דעולה ג"כ באה על הרהור הלב מ"מ אינו זנות כחטא במעשה הנה מ"ש דעולה באה על הרהור הלב זהו רק שיטת הירושלמי שלהי יומא אבל שיטת בבלי יומא דבא על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה ומה שאין עונה גנות אף דבאה על הרהור י"ל עוד משום דהרהור עביר' הוא מדברים שאין אדם ניצול בכל יום וזה יתכן גם לבבלי דמכפר אעשה דגם בעשה אי' בפ"ק דזבחים דאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה [ול"ת שניתק לעשה נמי כיון דניתק לעשה לה רק מדריגת עשה וכמ"ש בחידושי] ובפשיטות ג"כ אין קושי' ממה דעולה באה על הרהור כו' דעולה באה נדבה ואפי' לא הי' לו חטא של הרהור ג"כ יכול לנדב עולה והיא נדבה גרידא אלא שמכפרת ג"כ וע"כ אין בה היכיר גנות ומשא"כ חטאת דאינו בא רק על חטא הרי גנותו ניכר ולא דהי' לעולה וז"פ

פרק י' ה"ב (ל"ד ב') ויהא כן בהורי', נ"ב כעין ל' זה בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה ויהא כן במורים ואולם כאן נ' יותר דצ"ל והוא כן בהוריי' פי' דהוא קושי' דאמאי חשיב הוראת ב"ד לפטור מקרבן אטו אם הב"ד אומרים דבר של מציאות שדבר הוא כן או כן אטו זה הוא בסוג הורי' והרי אין אומרים כאן רק דבר של מציאות שהבעל מת והוא ממש כדמדמינן לי' בבבלי במכלתין צ"ב א' להורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זרחה דאינו הוראה אלא טעות עש"ה ומשני בשהורו מותר לבא כו' פי' דאין כאן אמירת מציאות רק הוא הוראת דין שמותר לבא על א"א דכיון דמה"ת אין ע"א נאמן והוא עקירת דבר מה"ת דיש להם כח לזה כשיש קצת טעם וכתוס' במכלתין פ"ח א' ד"ה מתוך וא"כ הרי הוא הוראת היתיר שמותר לבא כו' וע"ז פריך ולא עקירת גוף הוא פי' דהיתיר