גליוני הש"ס נשים קלג

וראיתי שכ' שם כן בחידושי עירובין די"ב ע"א מסברא דנפשי' דהא דהקדש הוא במחשבה היינו רק שמתחייב ליתן אבל אין הדבר נעשה של גבוה ע"י המחשבה וע"ש שכ' דכן מבואר ברמב"ם והאמת שדברי הרמב"ם פי"ד ממעשה הקרבנות הי"ב משמועתם כך עש"ה ואולם רש"י כאן וכן כל הראשונים כתבו בפשיטות להיפוך דחלות ההקדש הוא במחשבה והנה מצאתי עוד בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקנ"ז שכ' ג"כ כלשון הנ"ל ויש מי שמפריז על המדה דאפי' במחשבה חל ההקדש ע"ש וגם שם אין מבורר כ"כ אם כוונתו אהקדש ממש או רק אמילי דדמיון להקדש כצדקה ומתנדב ס"ת לביהכ"נ עש"ה וע' רא"ש פ' האשה ניקנית סי' ל"ט בהגהות אשיר"י שם בשם רב האי וע' שבועות כ"ו ב' ברש"י ותוס' דלפי הלימודים שם מקראי דנדיב לב אין ראי' רק על התנדבות שנודר להביא קרבן דגם זה הוא התנדבות הלב ואילו ללימוד מקרא דונחשב לכם תרומתכם שם הרי הוא חלות התרומה בפועל ע"י המחשבה ועש"ה

שם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם כו', נ"ב אין זה היקיש רק סברא כי לא יפה כח הדבר דאיתרבי מגוף הדבר שממנו למד, שו"ת חות יאיר סי' ר"ג וע' יבמות פ"ז א' ובגוף עניין שליחות לעכו"ם ודרש דכאן מה אתם כו' ע"ע שו"ת מהר"י ברונא סי' רמ"ד

מ"ב א' ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי', נ"ב פי' ואמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי', מהרי"ק שורש נ"ב

שם מנין שזכין כו', נ"ב בעניין מחלוקת העתיקה אי זכי' מטעם שליחות הארכתי בחידושי וע"ע תוס' גיטין ע"ב א' ד"ה קולו דמתבאר משם דמידי דזכות הוי כאילו שמע קולו שאמר לו לעשות כך עש"ה

שם ב' דאמרי' דברי הרב כו', נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנ"ו וע' חידוש ברמ"ה סנהדרין כ"ט דדווקא היכא דטוען המשלח כן דברי הרב כו' ולא הי' לו לשליח לשמוע אלי אז הוא דפטור אבל אי לא טעין הכי מיחייב ע"ש וע' בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רי"ד דנשאל על נשבע שלא לשחוק אם מותר לשום אחר במקומו לשחוק והשיב דאסור וכ' אחד מן הטעמים וז"ל ותו דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהוא אסור לעשותו אסור לו לומר לאחרים לעשות עכ"ל וצ"ל כוונתו דכיון דהשליח לאו בר חיובא שהרי האיסור משום השבועה והשליח לא נשבע ע"כ יש שלד"ע וס"ל להלכה כרבינא דב"מ י' ב' או כוונתו דדינא זוטא מיהא איכא כדלקמן מ"ג א' ועכ"ז דבריו צ"ע שלא הזכיר כלל סוגי' דכאן ודב"מ ולא דיבר כלל מגוף דין דאשלד"ע רק כ' בפשיטות דכיון דקיי"ל ששא"כ כו' והוא חידוש גדול וראיתי עוד בשו"ת הרדב"ז שם ח"א סי' תל"ב ופוסק שם להדיא כר' סמא דב"מ שם ולא כרבינא ע"ש ושוב מצאתי בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תצ"ג ג"כ זאת השאלה עצמה אשר ברדב"ז הנ"ל וכ' דתליא בפלוגתא דרבינא ור' סמא הנ"ל כיון דגם כאן השליח לאו בר חיובא ע"ש וע"ע בנידון הנ"ל בשו"ת מהר"י ברונא סי' קכ"ד עש"ה

שם תוד"ה ה"ג כ' היינו מפלגא כו', נ"ב ע' ערכין כ"ג ב' עד פלגא ע"ש

מ"ג א' אלא דינא רבה כו', נ"ב מוכח דאע"ג דאשלד"ע מ"מ איסור הוא מיהת וחייבין עליו ביד"ש וכן מתבאר מהך דהשולח את הבערה דחייב בדיני שמים וכן מבואר להדיא בגמ' ב"ק נ"ו א' דאע"ג דדברי הרב כו' מ"מ חייב בדיני שמים ע"ש וע' ס' חידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל שבת ג' א' ד"ה בבא דרישא פטור ומותר דכ' דאע"ג דאין נותנין מזונות לעכו"ם בחצר ע"מ להוציא היינו משום דחשיב כאילו הי' העכו"ם שלוחו משא"כ גבי ישראל דאשלד"ע ולכן אף אם יודע שהישראל יעביר ד"א ברה"ר אין כאן איסור שבת לכך הוא מותר עכ"ל ומוכח דהא דאשלד"ע הוא היתיר לכתחלה גבי המשלח ואולי טעמו דהא דאסור לכתחלה בעלמא וחייבין עליו ביד"ש הוא' ג"כ רק מתורת לפני עור דחשוב מכשילו בעביר' אבל לא דלגבי דיני שמים יוחשב שליח ותתייחס עצם העביר' למשלח ולכן גבי שבת שם שפיר קאמר דפטור ומותר דמשום שבת הרי מותר לגמרי עש"ה ותבן וע"ע סנהדרין כ"ט א' מניין שאין טוענין למסית כו' ומוכח לכאורה דהא דדברי הרב כו' פוטר גם מדיני שמים וכבר דיברו ז"ל מזה ועמש"ש בגליון וע' שו"ת מהרי"ל סי' פ"ו עש"ה וע' נימוקי מהרמ"מ שבסוף המהרי"ו דס"ד ע"ב ד"ה דין ראובן צוה לתפוס בעל ריבו בידי עכו"ם כו' וע' שו"ת מהרי"ו סי' כ"ח מש"ש ומה שטען ראובן ותובע משמעון שאמר לבנו לקללו כו' עש"ה וע"ע שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קס"ח כ' בפשיטות דהמשלח עובר איסור דאוריתא או דרבנן מיהת דמסית בכל עבירות הוא איסור עכ"פ ולאו דווקא בע"ז וע"כ אם ניסת האחר ממנו ועבר א"א להמסית להעיד עליו לפסלו דגם המסית פסול ומה שהעיר שם ע"ז מגמ' סוכה נ"ב ב' יצה"ר מסיתו לאדם בעוה"ז ומעיד עליו לעוה"ב הרי דמסית כשר להעיד חידוש שפלטה קולמסו כזאת דפסול המסית עבור שההסתה איסור ומשא"כ היצה"ר נצטוה בכך להסית והאדם נצטוה שלא לשמוע לו וז"פ וע"ע שו"ת ח"צ סי' קל"ח ומש"ש דמשום לפני עור נמי איכא א"כ אי נימא דלפני עור הוא חלק מגוף החטא א"כ הא יש על מסיתם עבירת גוף העדות וה"ל הוא המזיק ממון חבירו וראוי שיהי' חייב לשלם בדיני שמים וע"כ דס"ל לתוס' דאין לפ"ע חלק מגוף החטא ודו"ק היטיב מאוד ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל א' ועוד בכ"ד ולהנ"ל גם התוס' ס"ל כר"ן דאין לפ"ע חלק מגוף החטא

שם שליח נעשה עד נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תקפ"ג

שם תוד"ה מורד כ' דהמרד הי' שהקדים כו', נ"ב ע' שו"ת חיים שאל סי' פ"ח אות ד'

שם תוד"ה שלא מצינו כו' כ' אמנם מסופק הי' ר"י כו', נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קע"ד

שם ב' תוד"ה והשתא כ' אבל העדים הטעונים לישבע כו', נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ט"ו ע"ש שכ' דאין להשביע עדים דשמא האחד מהם לא ימצא מכוון בעדותו ונשאר האחד והוא קם לשבועה ואם יכחישנו הנתבע יצתה שבועת האחד מהם לשקר והש"ס קפיד בהכי בב"מ ל"ד ב' ע"ש ויל"ע בזה דשם אמרי' רק מי נשבע תחלה כו' וכיון דיש עצה שישבע זה תחילה לכן קפדינן בהכי משא"כ במקום דקיל להו לאינשי עדות שקר וחמירא להו שבועת שקר דהדין נותן להשביע העדים כמ"ש התשב"ץ שם אין לנו להקפיד שמא לא ימצא מכוון כו' ותצא שבועת האחד מהם לשקר דהא אפי' בוודאי כה"ג לא קיי"ל כבן ננס דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא ועוד דהא עדות שקר הוא לאו כשבועת שקר וא"כ בכל שבועה עפ"י ע"א הרי ממ"נ הי' כאן עדות שקר או שבועת שקר ואין סברא לחלק בזה בין שבועה ושבועה לבין שבועה ועדות ועש"ה בתשב"ץ ועי' עוד שו"ת שבות יעקב סי' קנ"ד

מ"ד א' וצווח ריש לקיש כי כרוכיא נ"ב כעין זה זבחים כ"ב ב' תקע להו ר"ל לדרומאי וברש"י צעק להם בקול גדול

שם כמין ימא לטיגני, נ"ב ע' רש"י ותוס' וע' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה א"ל ר' זעירא מן ימא לטיגנא וע"ש במראה הפנים: