גליוני הש"ס מועד ריט

של טבל ה"ל לעניין טבל ח"ש והרי איסור חל על ח"ש עש"ה בארוכה וכעת ראיתי נדפסת תשובה ארוכה בזה [אם יש לגרע משהו מים שבפת בכל כיוצא בזה ואי לא אמרי' שבאפי' האש שורף את המים ולא נשאר בו אפי' משהו מים] להגאון ר' יוסף שואל מלבוב ז"ל בס' נחלת צבי להגאון הצדיק מגריידיטץ ז"ל דכ"ו ע"ב ע"ש שהאריך ולא העיר בזה כלל ויל"ע עוד מתוספתא תרומות פרק ד' תורמין חטין על הפת אבל לא הפת על החטין אלא לפי חשבון עכ"ל ונ' פשוט הכוונה דיכול לתרום מחטין על הפת ואף דבפת יש מים ג"כ זה אין מפסיד דה"ל מרבה בתרומה ומשא"כ בתורם מפת על החטים צריך לנכות כפי חשבון מים שבפת שאין עליו זיקת תרומה ואינו מצטרף ואם לא ינכהו ה"ל ממעט בתרומה כיון שאין התרומה חלה רק על חלק החטים שבו ולא על המים שבו ודו"ק וע"ע תוספתא תרומות פרק ז' עיסה שלשה במים מגולין כו' תשרף כו' ר' נחמי' אומר אפאה ה"ז מותרת מפני שארס של נחש כלה באור עכ"ל ואין לדקדק מכאן דאין המים כלים באפי' די"ל דכלים שפיר ופלוגתייהו רק אם לא נשאר טעם הארס עכ"פ דר"נ ס"ל דגם הטעם כלה ודו"ק והנה מ"ש דבמצה המים מצטרפין הוא פשוט וכ"נ ממ"ש במהרי"ל ה' מיא דלישת המצות דט"ו ע"ב וז"ל מצוה לומר בפה בשעת שאיבת המים הני מים למצות ולא די במחשבה לבד וקצת תימה הוא מה שימור שייך באמיר' אך בשעת לישה ושמא טעמא הואיל דהמים אינן בטילין בעיסה וחשובים נמי צורך הפת עכ"ל ועוד שם וז"ל וטוב ונכון הוא שדווקא יהודים ישאבו את מי המצות ולא עכו"ם וכן כ' הר"ר שמואל מפייז"א וחומרא יתירא הוא ואולי טעמו כיון דא"א בלתי מים מין עיסה הם כמו שפירשו התוס' בסוף מס' ביצה בההיא דמים ומלח לעיסה וקרינן בהם ושמרתם את המצות עכ"ל וע' עוד שם בה' עסק המצות דכ"ו ע"ב וז"ל וצ"ל בפה לשם מצת מצוה דברי הר"ח הן בעשיית המצה של מצוה הן בשאיבת מימן הן בנותן מים תוך הקמח כי המים והקמח נחשבים כאחד וראי' דהתם מסופק באחד נותן המים ואחד נותן הקמח ללוש מצת עירוב אם עולה העירוב לשניהם עכ"ל וע' ביצה ל"ט א' שם דר' יהודה ס"ל דמים בטילין בעיסה וא"כ לר' יהודה אולי לא יצטרפו המים ויש לדבר עוד הרבה בזה ואכ"מ

ל"ו א' מידי בלבד כתי', נ"ב ע' תוס' קידושין מ"ג ב' ד"ה והשתא

שם לא תלושו לי בדובשא, נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' מ"ח

שם כעין תורא, נ"ב בשו"ת באר שבע סי' ל"ב מפרש כעין העי"ן בצירי ותורא הוא כמו תוריתא דנהמא דפירושו צורה וה"פ אם עשה סימן כעין צורה כגון אם הוא של בשר שם עליו קצת בשר כו' שרי ע"ש וברוקח סי' שס"ט כ' כעינא דתורא שרי פי' דבר מועט כעינו של שור מותר באכילה אם נילוש בחלב שאוכלו מיד אבל הרבה אסור עכ"ל והוא כפירש"י כאן וע' רי"ף במכלתין דקל"ח ע"ב מדפי הרי"ף דכ' ג"כ ואי שני בהו ועביד להו כעין תורא כו' והוא כפי' הבאר שבע הנ"ל וע' מלחמות שבת דס"ה ע"א מדפי הרי"ף דפוס זיטאמיר מש"ש דפי' תורת כלי כמו תוארת כלי היינו צורת כלי ע"ש

שם ב' ולאשישה, נ"ב פירש"י גלוסקא גדולה ובשו"ת מהרי"ו סי' קצ"ג המצות לא יהיו רחבים יותר מדאי דהוי כמו אשישה וכתי' לחם עוני עכ"ל וצ"ע שלא פירשו ז"ל שיעור הגדלות והרוחב בכמה הן פוסלין

ל"ז א' אם אמרו בזריזין כו', נ"ב כזה לעיל ל"ו א' ועמ"ש על הגליון שבת כ' א'

שם לפת מרובה פת עבה קרו לי', נ"ב דוגמתו לקמן ס"ד ב' והיו קוראין אותו פסח מעובין וברש"י על שם שהעם רב

שם והאי תנא ביו"ט של פסח קאי, נ"ב דמיונו בסוכה כ"ה א' במשנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה ובס' הישר לר"ת דפ"ז ע"א דפוס וויען וז"ל וה"ה לכל מ"ע אלא תנא בסוכות קאי כדאמרי' תנא בפסח קאי גבי פת עבה בפסח עכ"ל

שם אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, נ"ב לקמן נ"ד א'

שם הב"ע שהרתיח ולבסוף הדביק אבל הדביק ולבסוף הרתיח כו', נ"ב בס' הפרדס לרש"י סי' קכ"ח כללא דמילתא כל שמסיקין כו' ואח"כ מדביקין את הפת אינו בא לידי חימוץ ואם הדביק ואח"כ הסיק חיישי' שמא ישהה (פי' שמא ישהה קודם ההיסיק ויחמיץ בנתיים) ואסור כדאמרי' הרתיח ולבסוף הדביק מותר הדביק ולבסוף הרתיח אסור עכ"ל והך כדאמרי' כו' לא ידעתי להולמו דמאי דמחלקי' כאן בין הדביק כו' לעניין חלה נאמר ואין לו עניין לשם כלל

שם יוצאין במצה הינא, נ"ב פירש"י אינה אפוי' כל צרכה לשון אל תאכלו ממנו נא עכ"ל ודוגמת זה דגם נא חשוב אפי' מצינו ג"כ לעניין היסיק בר"ש כלים פ"ג מ"ב ע"ש שכ' תניא בתוספתא הצרצורין כו' עד שלא הוסקו טהורין משהוסקו טמאין הוסקו והנאין טמאין פירוש כמו והן נאין שלא הוסקו יפה מלשון אל תאכלו ממנו נא עכ"ל

שם רש"י ד"ה שכן כ' עובי דפנותיו טפח, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע'

שם ב' ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב, נ"ב כלשון זה חולין כ"ה ב'

ל"ח א' בפסח, נ"ב הא דנקט במצה בפסח ובאתרוג נקט ביו"ט אע"ג דאין סכות קרוי סתם יו"ט יותר מפסח מזה ראי' למ"ש בחידושי דמצות מצוה היא כל ז' דאם אוכל מקיים מצוה אלא דחובה היא רק בלילה ראשונה ודאמרי' כל ז' רשות הוא כמו תפלת ערבית רשות וטובא דכוותה מצוה של רשות והארכתי בחידושי בראיות רבות וכן מוכח מדברי הבעה"מ סוף המסכתא מהקושי' שהביא דלמה אין מברכין על אכילת מצוה כל ז' עש"ה מש"ש בזה ואילו לא הי' מצוה כלל רק איסור לאכול חמץ לבד אזי היו כל דבריו מיותרים ואינם כדאים להכתב רק כוונתו כיון דאינו חובה מוכרחת רק מצוה אין טעון ברכה אלא דאילו הי' הכרח מפאת שא"א להתענות אזי גם ההכרח ע"י דבר אחר סוף סוף הרי מוכרח לקיים מצוה זאת וראוי שיטעון ברכה ומשא"כ עתה דאפשר לאכול דברים אחרים כו' עש"ה וע' בכל בו סי' ע"א מש"ש קושית הבעה"מ הנ"ל ותירוצו וגם תי' הר' שמואל שקילי ז"ל דתי' באמת כן דמצה הרי איננה מצוה כלל עש"ה והוא פשוט וא"כ מדלא כ' הבעה"מ ז"ל כן ע"כ דס"ל דמצה הוא מצוה כל ז' וכנ"ל וכן משמע ל' שו"ת הרא"ש כלל כ"ג אות ג' ע"ש והפנ"י כ' בפרקן כן לר"ש ובחידושי כתבתי דלכ"ע הוא כן והרביתי ראיות וזהו הכוונה גם כאן דבפסח יש נפקותא בכל הפסח גם בחוה"מ למצוה עכ"פ ואף דנקט ידי חובתו זה אטו לילה הראשונה אבל הנפקותא הרי היא בכל הפסח דאם בא לקיים מצוה זאת לא יעשנה במצה של מע"ש וע"כ לא אמר ביו"ט רק בפסח היינו כל הפסח ואפי' חוה"מ ומשא"כ באתרוג הנפקותא רק ביו"ט דאפי' בזה"ז דלולב ניטל כל ז' מ"מ לכם הא לא בעי' רק בראשון כמבואר ריש לולב הגזול וע"כ שפיר נקט באתרוג ביו"ט ובמצה בפסח וע"ע מ"ש על הגליון לקמן צ' א' וע' רוקח סי' שס"ג מש"ש על אכילת מצה על אכילת מרור אין עיקר אלא לילה ראשונה משמע ג"כ דהמצוה כל ז' רק דעיקר מצוה בלילה ראשונה ואע"ג דדיבר גם ממרור מ"מ משום מצה הוצרך למינקט תיבת עיקר ע"ש

שם ב' חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא כו' למכור בשוק יוצא כו' כל לשוק אימלוכי מימלך כו', נ"ב דוגמתו חלה פ"א מ"ו ובירושלמי הובא בר"ש שם וע' עוד תוספתא מעשרות פרק ב' הבוצר כרמו לשוק שאם לא מצא