גליוני הש"ס מועד רח

פסחים

ב' א' אור לי"ד בודקין כו', נ"ב בבה"ג ה' פסח פ"א ת"ר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם שמרהו מלפניו מאור ארבעה עשר מכאן אמרו אור לי"ד בודקין כו' עכ"ל וע' ירושלמי כאן וע' שו"ת הלכות קטנות סי' קס"ג דמותר לבדוק אפי' מר"ה דאקדומי מצוותא מקדמינן ע"ש ואולם ללימוד הנ"ל מושמרתם את היום נ' דבעי' סמוך ליום ע' תוס' הרא"ש ברכות כ"ז ב' ד"ה אומר עש"ה ואם הוא מופלג יותר מיום אחד לא הוי סמוך וכ"ש לא מר"ה וע' נדה ע"ג א' דמופלג יום אחד לא הוי סמוך ע"ש וגם יל"ע לפי דבריו לעניין הביעור אם מותר לבער ג"כ אפי' מר"ה דלעניין זה י"ל דלמ"ד בעי' קרא כדכתי' ה"נ הכתי' אך ביום הראשון תשביתו וגו' אולם י"ל הכוונה שבבוא ערב פסח יהי' מושבת ע' כזה בלשון בני אדם בשו"ת הרא"ש כלל ח' אות ט"ז עש"ה ודע דמה שנסתפקו האחרונים אי תשביתו מצוה חיובית עצמותית ואם אין לו חמץ מצוה שיקנה חמץ וישביתנו יש אריכות בזה במהרי"ק שורש קע"ד

שם דאור דכוכבים נמי כו', נ"ב ע' רוקח סי' שנ"ו בשם הפרקי ר' אליעזר

שם למאי נ"מ לנודר כו', נ"ב דוגמתו חגיגה ו' ב' למאי נ"מ כו' לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר כו' וע' רשב"א סוכה ב' א' ד"ה סוכה ישינה וע' ס' בכור שור ברכות ג' א' ד"ה למאי נ"מ למיקרי ק"ש כו' עש"ה וע"ע תוס' ב"ב פ"ד א' ד"ה האי שימשא ועד"ז יש ליישב ג"כ קושית תוס' לקמן י' א' ד"ה על דהקשו דמאי נ"מ כו' ולהנ"ל י"ל דהפלוגתא על גוף המציאות דלר"מ המציאות הוא שיש שם חמץ ולרבנן אחרי שבדק ולא מצא המציאות הוא שאין שם חמץ ונ"מ אילו אמר הריני נזיר אם יש חמץ בבית זה או קונם עלי דבר פלוני אם יש חמץ בבית זה דלר"מ נזור ונדור ולחכמים אינו נזור ונדור וכן יש נ"מ לשבועה דלר"מ הנשבע שאין שם חמץ לוקה משום שבועת שקר ואי נימא דלר"מ נמי אינו וודאי דאימור אכלתי' עכ"פ אסור לישבע ולרבנן מותר לישבע [אולם לפי"ז לא ה"ל למינקט הספק בחמץ דהוי מצי לנקוטי' בכל דבר וי"ל דבדבר שאין עליו חיוב בדיקה גם לרבנן לא סמכי' על הבדיקה דאימור לא בדק יפה יפה אחרי שלא הי' מחויב בדבר ע' כזה ביצה ז' א'] וע"ע ירושלמי פאה פ"ז ה"ה לא תהא תרומת תודה במדבר ע"ש בפני משה

שם דתנן הנודר כו', נ"ב ע' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ד

שם תוס' ד"ה אור כתבו שלא יבא לאכלו, נ"ב כדבריהם מבואר בשאלתות פ' צו ומ"ט אמרו לא סגי לי' בביטול דילמא מישתלמא ואכיל לי' ואתי לידי איסורא עכ"ל ע"ש וחידוש על התוס' והר"ן שלא הביא דברי השאלתות

שם כתבו ונזיר נמי כו', נ"ב הא דלא הקשו מנדר י"ל דכיון דהוא עצמו אסר הדבר על עצמו בנדר לא חיישי' שמא ישכח ויאכל ע' רש"י ביצה מ' א' ד"ה אי את תלית דכ' מידי דעביד איניש בידים לא מנשי וע"ע דוגמא לקמן י"א א' הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל הוא דקאכיל מינה ורק בנזיר דבאומרו הריני נזיר קיבל ע"ע רק קדושת הנזירות והתורה הוא שאומרת שקדוש כזה אסור ביין כו' וכנודע דברי המהרי"ט בתשובותיו ע"כ שפיר יש לחוש שמא ישכח כו' וע' מהרש"א כאן וע"ע ריטב"א שעל הרי"ף נדרים די"ז ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ויאכל עמו על השלחן דכ' דנדרים חמירי לאינשי ומיזהר זהיר ולא ישכח ויאכל ע"ש והנה גוף הדבר שחייבו בדיקת חמץ יותר משאר איסורין ע' בשחיטות למהרי"ו ד"כ וז"ל חמץ בגימט' פגימה וא"ת מאי נ"מ וי"ל כמו חמץ בפסח איסור פגימה ועוד סימן שלא לשחוט בסכין פגומה שנא' לא תשחט על חמץ דם זבחי וחמץ בגימט' פגימה עכ"ל ז"ל ונודע שכל דברי הראשונים ז"ל כגחלי אש וע"כ יש לדון מדבריו דחמץ לו דמיון בפנימיות לשחיטה בסכין פגומה וע"כ מצינו חיוב בדיקה בב' דברים אלו ובסכין פגימה הרי יש אסמכתא בקרא דושחטתם בזה כמבואר בחולין י"ז ב' וע"כ למדו משם גם לחמץ והנה בהיות חמץ דומה לשחיטה בסכין פגום דהוא מיתת הבע"ח דאילו הנשחט בהכשר לא חשיב מיתה כיון שאדרבה הוא המעלות לו שהוכשר לאכילת אדם להכלל באדם וע"כ בהיות חמץ דומה לזה מורה היות בחמץ ג"כ עניין מיתה והפוכו המצה המשומרת מחימוץ בה עניין חיות ואולי זה טעם הדרש במנחות נ"ג א' מצה תהי' החיי' פי' תשמרנה מחימוץ ע"ש ולהנ"ל מובן מדוע קרי לי' החיי' והנה נבילה יש בה טומאה ג"כ וע"כ יש לדון היות גם עניין זה בחמץ ואף שאינו בפועל עכ"ז יש בו מהות זה והיפוך הטומאה הוא הקדושה וע"כ מצה בו מהות קדושה ושפיר צריך קרא לערל ובן נכר דאוכלים מצה ובתוס' לקמן כ"ח ב' עמדו ע"ז דל"ל קרא דאטו מצה קדושה יש בה ולהנ"ל ניחא

ג' א' מה להלן תכף לאכילה שריפה, נ"ב ע' מגילה כ' א' דמצוות שזמנן ביום מצוותן לכתחלה מהנץ החמה וא"כ פשוט לכאורה דגם נותר בזמנו דאין נשרף אלא ביום כמבואר ביבמות ע"ב ב' צריך להמתין בשריפתו עד הנץ החמה ואילו אכילת הקודש הרי אינו רק עד עמוד השחר וא"כ אין תכף לאכילה שריפה וצ"ל דהך דמגילה הוא רק מדרבנן ע"ש ברש"י דלפי שאין הכל בקיאין בעמוד כו' חייבו להמתין עד הנץ כו' ואילו הש"ס דכאן אקרא קאי ושפיר נקט תכף כו' ולפי"ז עכ"פ בפועל לפי מה שנתחדש הדרבנן איננו תכף כו' ומיושב בזה קושית הראב"י' אשר הבאתי בגליון ברכות מ"ב א' דמדוע לא חשיב להך דכאן בין תכיפות דשם ולהנ"ל ניחא דתכף כו' דכאן אינו לפי הדרבנן רק לפי הדאוריתא לבד ובכה"ג לא איירי התם רק במה שהוא תכף בפועל מדאוריתא ומדרבנן ואולם לפי"ז בלא"ה ניחא קושית הראב"י' דמדרבנן הא קדשים נאכלים רק עד חצות ואין תכף לאכילה שריפה ובגוף הדבר אי בשריפת נותר צריך להמתין עד הנץ כו' יל"ע עוד דבנותר דק"ק דהכהנים שורפין אותו י"ל דכהנים זריזין ומשערין עמוד השחר בדקדוק ואינם טועים וע' יומא ל"ז ב' לשאר עמא כו' עש"ה וגם בנותר דקק"ל יל"ע די"ל דרק בדבר שהקדמתו זריזות לבד חייבו להמתין עד הנץ כו' משא"כ בשריפת קדשים פסולין דמציאות הקודש והוייתו בפסול הוא בזיון לו וזה עניין השריפה שציותה תורה כמבואר בחינוך וא"כ ההקדמה איננה זריזות לבד רק גוף המצוה דאם יאחר הרי יהי' הקודש זמן ההוא בבזיון וע"כ אפשר דבזה לא אמרו לאחר כלל ודו"ק היטיב מאוד וע' זבחים פ"ה ב' אפ"ה עדיפא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבילה ויש להאריך בזה ואין הגליון מספיק

שם שהרי עקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנא' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, נ"ב נזכר מזה ב"ב קכ"ג א' אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתי' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה כו'

שם שש עשרה שנא' כי אמר מקרה הוא וגו', נ"ב ע' ביאור בזה בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' פ"ט

שם ב' לעולם ישנה כו' דרך קצרה, נ"ב ה"נ בכתב ראוי לקצר לשונו ולדקדק שלא לכתוב אפי' מלה אחת יתיר', ע' רש"י גיטין פ"ז ב' ד"ה וכך היו נקיי הדעת

שם חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה כו', נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע"ח

שם אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, נ"ב כלשון זה גיטין נ"ח א', נזיר כ"ט ב'

שם בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, נ"ב כל' זה מגילה כ"ה ב':