גליא מסכת חלק ב ד

דרוש פרשת בלק לבאר כמה ענינים במעשה בלעם ובכמה דקדוקים הנמצאים בפרשה זו ובמדרשים וראיתי בילקוט פרשה זו וישא משלו אל תיקרי משלו אלא משלו שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקב"ה מניחו עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דרש הזה ממלות משלו הן לפי הקרי והן לפי האל תיקרי שעושה המדרש הזה עוד הרבה יש לדקדק במקראות דהאי פרשה הנה אמר מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'. וקשה איזה תשובה היא לבלק כי זה ודאי בלק קרא אותו שיקוב ויקלל בלעדי ה': עוד נמצא חקירה עצומה במעשה בלעם ומצאתי אחר כך זאת באלשיך על קרא דויבוא אלהים וז"ל קושיא אחרת וגדולה היא אלי כי הלא מושכל ראשון הוא לעיני כל יודעי דת ודין שבחירת האדם בר חורין לכל אשר יחפוץ יטה ואין מכלים שאם לא כן בטלה שכר ועונש ואם כן איפו למה יעשה כה יתב' לבלעם הרע להפך מאמרו מקללה לברכה ולהחזיק יותר הקושיא נזכיר מאמר ז"ל שמצינו בתורה בדרך שאד' רוצה לילך מוליכין אותו שנא' אם לקרא לך באו האנשים כו' עכ"ל האלשיך, ובאמת הדבר פלא שלא מצינו דוגמא לזה, דגבי פרעה לא עשה הקב"ה כך להפוך רצון פרעה שירצה לשלחם ברצונו הטוב, עד שהקב"ה הכה אותו במכות גדולות, ועל ידי המכות שב לקיים רצון הבורא לשלחם, כמו שאמרו מכין אותו עד שיאמר רוצה אני כמו כל העושה תשובה על ידי יסורין הבאין עליו, ובפרק חלה אמרו ז"ל גדולין יסורין שמחזירין את האדם לעולם הבא דכל עמל שעמל חזקיה על מנשה לא החזירו למוטב אלא יסורין שנאמר ובהצר לו חילה את פני אלהיו ויכנע עיין שם, וגבי ירבעם ששלח ידו לומר תפשו את הנביא שניבא על המזבח שיקרע וישפך דשנו כתיב ותיבש ידו, ולא עשה הקב"ה לבטל בחירתו שלא ירצה להרע אל נביא כלל, וכתיב צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו, משמע שעושה הקב"ה סיבה להציל אבל לא שמבטל הבחירה. וכפי הנראה שחז"ל עמדו על מבוכה והתחכמו לתרץ זאת ודרשו על קרא דוישם ה' דבר בפי בלעם הביא רש"י שם שהקב"ה נתן חכה ורסן לתוך פיו עיין שם, ובילקוט מאריך בזה ומביא דפליגי אמוראי בזה דר' אליעזר אומר מלאך ישב לו בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו ואינו מניחו ר' יוחנן אמר חכה דבר אחר שעיקם את פיו ופקמו כאדם שקובע את מסמר בלוח, עוד שם אמר ר' יוחנן מסמר של ברזל נתן בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו ואינו מניחו עיין שם. וכפי הנראה שחקרו לתרץ מבוכה זו שלא היה שם ביטול בחירה אלא היה דבר שמכריחו ולא מניחו לקלל אולם אף שעל זה שלא היה מקלל כרצונו נקבל דרשות רז"ל כנ"ל. אך על זה שהיה מברך לא נמצא לפנינו איך ומה נעשה הדבר נגד ביטול רצינו שבודאי היה רצונו לפי בחירתו דווקא לקלל ולא לברך. ונמצא שנעשה לו הכרח שאינו מניחו למלאות רצונו וזה ניחא כמו שיש דוגמא לזה בכמה ענינים ניסים ונפלאות הקב"ה גבי ירבעם ותיבש ידו ורש"י מביא דרשות רז"ל על קרא מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או עיור מי עשה פרעה אילם שלא נתאמץ בהריגתך ואת משרתיו מרשים שלא ישמעו מה שצווה עליהם שיהרגוך עיין שם אם כן מבואר שהקב"ה עושה סיבות להציל הצדיק מהרשע כמו כן עשה הקב"ה כאן מניעות שלא יצא רצונו של הרשע שביקש לקללם והיינו חכה או רסן או מלאך אבל לא נתבאר איזה סיבה ועילה מה שבירך בלעם את ישראל נגד רצונו ולמאן דאמר דמלאך ישב בגרונו היה אפשר שהמלאך הוא היה מכריחו לברך אבל לשון הילקוט ודאי לא משמע כך דאיתא שם מלאך ישב בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל אינו מניחו שבולמו עיין שם משמע שעל הברכה גופיה לא היה שם מכריח אלא מרצונו של עצמו היה חפץ בברכה ולא לקללה ולא נתבאר בדברי חז"ל סיבה להברכה: גם קשה למה לא נמצא מבואר בכתוב מפורש יוצא עילה וסיבה שעשה הקב"ה הצלה והמלטה לישראל מדעתו וחפצו של בלעם. ולא מצינו דוגמא לזה שיסתם הכתוב ולא יפרש את אופן עיקרו של הנס איך ומה היה. והנה רש"י עושה דיוק על דרשה דחכה או רסן מקרא דוישם ה' דבר בפיו וז"ל רש"י ומה הוא השימה ומה חסר המקרא באומרו שוב אל בלק כו' אלא נתן הקב"ה לתוך פיו חכה ורסן ע"ש ובשפתי חכמים מאריך בביאור לשון רש"י ע"ש אבל עדיין אין אני רואה כאן דיוקים כל כך להוכיח איזה שימה על חכה ורסן או שארי שימות המבוארים בילקוט שהיה נותן מלאך לתוך פיו או מסמר. דהא באמת אף עסק דברים שייך שפיר לשון שימה כדכתיב ודברי אשר שמתי בפיך וכתיב ושמתם את דברי אלה וכתיב וישם דוד הדברים האלה על לבו. ואם כן אין כאן יתור לשון דהא כתיב לעיל אך הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. ושייך שפיר לומר אחר זה וישם ה' דבר בפי בלעם כי לא מצינו בקרא מה דיבר לו הקב"ה שידבר שם רק מה שנאמר וישם ה' דבר בפי בלעם ואם כן אין כאן שום דרש ורמז מיותר להודיענו אופן הצלה והמלטה שהיה לנו מרצונו של אותו רשע. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא גם אם נימא דהדרש מוכרח כפירש"י דהשיחה היא מיותר. ד יין קשה למה לא פירש מה הושם בפיו מלאך או חכה או מסמר או רסן ומחמת שלא פורש נחלקו חז"ל ומהראוי שיפרש לנו הקב"ה עיקר יסודו של הנס ושלא לסתום בכדי שגם אנחנו נדע להודות ולהלל בשבח והודיה לשעבר ולבקש על העתיד לעשות לנו ניסים ונפלאות כערך נס הזה: והנה רש"י פירש על קרא דלך עם האנשים ואפס את הדבר ופירש רש"י ואפס על כרחך כו' וראיתי במזרחי שכתב וז"ל לא ידעתי מאין הוציא זה שהרי מלת אפס אינו מורה על זה כי הנה אפס כי עז העם אינו נופל שם בעל כרחך ועוד במדרש אמרו גבי ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ללמדך שבהתראה הלך ואם היה בעל כרחו לא היה צריך התראה שההתראה אינו אלא להבדיל בין שוגג למזיד לא בדברים הנעשים בעל כרחה וי"ל שהוציא זאת מסברא דנפשיה דאם לא כן מה הרויח המלאך בדברו הרי כבר אמר הקב"ה בעצמו אך את הדבר אשר אדבר כו' הביאו השפתי חכמים שם ומתרץ עוד דעיקר הוכחה ממלת אפס ע"ש ובזה צדקו דברי מזרחי דמלת אפס אינו משמעות לשונו בעל כרחו אלא העדר ממילא. אולם זאת יש לתמוה על מזרחי ועל שפתי חכמים שלדעתי נעלם מהם דברי רש"י דפירש לעיל על קרא דאך הדבר אשר אדבר כו' ופירש רש"י שם בעל כרחו אם כן אזדא לה כל התירוצים שתירצו, וזה בוודאי שרש"י סותר את המדרש שהביא המזרחי דהמדרש מפרש קרא דאך את הדבר כו' מלמד שבהתראה הלך וענין התראה לא שייך בדברים הנעשים בעל כרחם כמו שכתב המזרחי כנ"ל: והנה לפי דברי המדרש שבהתראה הלך היה ניחא חקירת האלשיך שהבאתי לעיל משום די"ל דבאמת לא היה אצל בלעם כלל ביטול בחירה אלא הקב"ה התרה בו וקיבל ההתראה ולא עבר את התראתו כמו שמצינו גבי לבן שציוה והתרה אותו הקב"ה ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. לכן אמר לבן יש לאל ידי לעשות עמכם רע רק אלהי אביכם כו' אבל כפי הנראה דברי רש"י נכונים כמו שמבואר ברש"י שהביא דברי המדרש שהושם חכה ורסן או מסמר של ברזל וכשהיה רוצה למלאות חפצו ורצונו לקלל היה בולמו וכשרוצה לברך מניחו אם כן על כל פנים מבואר שכל עסק ענין בלעם היה בעל כרחו שכופהו ואינו מניחו לעשות כרצונו לקללם וכמו שאמר בלעם עצמו דכתיב ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים אלהים בפי כו' אם כן מקרא מלא דיבר הכתוב שעסק בלעם היה בעל כרחו והיה מוכרח לדבר נגד רצונו לכן דרשו רז"ל בילקוט לומר שחכה או רסן או מסמר או מלאך היה מכריחו על זה כנ"ל ואם כן לפי זה שפיר יש לתמוה על דברי המדרש שאמר על קרא דאך את הדבר אשר אדבר כו' מלמד שבהתראה הלך הא על ענין הנעשה בעל כרחו לא שייך עסק התראה כמו שכתב המזרחי דהתראה לא שייך אלא להבחין בין שוגג למזיד ע"ש: וכפי הנראה דהקב"ה יודע מחשבות ובוחן לבות וראה שרשעתו של בלעם גברה עד מאוד הרבה יותר מרעתו של לבן וצפה הקב"ה גבי לבן שיספיק לו מה שיצוה בהתראה שלא לעשות רעה ופקודתו ישמור רוחו להיות מעצור לרוחו וינצל יעקב על ידי זה אבל גבי בלעם הבוחן ובודק גנזי נסתרות עמד על סוף דעתו וצפון לבו של אותו רשע וזדון לבו השיאו ואמר ז"ל שגדלה שנאתו יותר מבלק כמו שפירש רש"י על קרא דקבה לי ע"ש וידע הקב"ה שלא יספיק לפניו צוואה והתראה מה שיצוה עליו שלא לעשות רעה לקלל את ישראל שודאי יכריע רעתו להתגבר בחירתו להיות בוחר ברע לעבור על פקודת הקב"ה כמו שכבר עלה בהתתי' של אותו רשע במה שציוה עליו הקב"ה שלא תלך עמהם ולא תאור ואף על פי כן התאמץ לעלות ולילך כדפירש רש"י על קרא דיאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ומבואר כל זה בפרק אלו הן הגולין דילפינן מזה דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ובעל עין יעקב מביא שם לשון הרמב"ם שנאמר לא תלך עמהם כיון שגלה דעתו שחפץ לילך עמהם אמר לו קום לך אתם ע"ש ומהרש"א גם כן מאריך ע"ש והיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שיהיה בוחר ברע לעבור על אזהרת הקב"ה אף שיודע בלעם שענוש יענש על זאת ואחרית רשעים נכרתה כאמור ואחריהם בפיהם ירצו סלה ודרשו ז"ל בפרק ב' דשבת שרשעים יודעין שדרכן למיתה רק שזה כסל למו שיש להם חלב על כסלם ואמרו יודעים רבונם ומכוונין למרוד בו ואם כן היה מהצורך לעשות לבלעם איזה סיבה ומניעה שיהיה מונע אותו להפיק רצון מחשבתו הרע מכח לפועל כמו שמבואר שארי ענייני ניסים גבי ירבעם שנתייבשה ידו וגבי פרעה שניתן לו מכות וכשרצה להרוג למשה עבור הריגת המצרי מבואר שם שדרשו על קרא דמי שם פה לאדם או אילם כו' שנעשו ממוני פרעה עיורים וחרשים שלא ראו ולא שמעו מה שמצוה פרעה להרוג את משה ורבים נפלאו' כאלה אין מספר מפני שידע הקב"ה שלא יספיק אזהרה והתראה לבדה שהבחירה והרשו' נתונה לעבו' על מצות הבורא ויבחור ברע לעבור על האזהרה וההתראה והיה מהצורך לעשות מניעה: ולפיכך שפיר דרשו רז"ל שעשה הקב"ה איזה דבר שמנע לבלעם למלאות חפצו וכמו שמקרא מלא העיד על עצמו ואמר היכול אוכל לעשות דבר כו' והודה ולא בוש ובילקוט מסיים על קרא זה שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה ונכונים מאוד דברי רש"י שכתב לפרש בין במקרא דואך את הדבר ובין קרא דאפס את הדבר בעל כרחו וקשה טובא על המדרש דמפרש ואומר מלמד שבהתראה הלך גם לישנא שאומר המדרש מלמד שבהתראה הלך אינו מדוקדק לשון בהתראה אם דעת המדרש לפרש אך את הדבר אשר אדבר אליך פירושו שמתרה ומזהיר אותו על כך היה לו לומר מלמד שהתרה והזהיר הקב"ה. ועוד דאי היה כוונת המקרא על אזהרה כמו גבי לבן היה לומר אך הדבר אשר אדבר אותו תשמור לדבר דאמרינן כל מקום שנאמר פן ואל והשמר הוא לא תעשה. ובאמת גבי לבן כתיב השמר לך פן תדבר והשמר ופן הוי התראה ואזהרה אבל גבי בלעם אם היה כוונת המקרא על ההתראה ואזהרה היה לו לומר שמירה או פן או אל ואחרי שנתבאר שזה ודאי כפירש"י שהיה בלעם מוכרח בע"כ למנוע את עצמו מקללה ולהפוך דעתו ורצונו לברכה קשה למה לא גילה לו התור' ע"פ איזה עילה וסיבה היה עיקרו ויסודו של אותו הנס ומה שהיה כופיהו ומכריחו לעבור על דעת דעתו ורצונו מקללה לברכה ובקרא כתיב ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה גם כן עמוק וסתום איזה ענין מהפכת היה כאן עד שהוכרח אותו רשע לעקור הקללות מפיו עד לקבוע א"ע לברכה גם אמרו רז"ל מברכותיו של אותו רשע ניכר מה היה בלבו מוכח ג"כ כסברת רש"י ז"ל ובמדרש רז"ל שבאותו שעה עצמו שרצה לקלל נעשה לפניו עיכוב ומניעה שלא היה יכול לקלל אלא לברך וכמו שאמרו נעשה לו חכה ורסן או מלאך יושב בגרונו כשהיה רוצה לקלל בולמו וכשרצה לברך מניחו וא"כ מברכותיו ניכר מה שהיה בלבו לקלל אבל לפי המדרש שעל פי התראות הקב"ה קיבל אזהרת הקב"ה ומנע את עצמו לא שייך האי דרשא לומר שניכר מהברכה מה היה בלבו: