אבן העוזר על הש"ס סה

הדבר דלגדל בצים עומדת כו' עכ"ל: עפ"ז נ"ל לתרץ מה שהקשו התוס' לעיל ריש פרקין במתניתין אמאי לא תנן אוסרין ומתירין. דהא מבואר בלקחה סתם ולא נשחטה בי"ט אמרינן הוברר הדבר דאתמול בין השמשות היתה עומדת לגדל בצים והוי מוקצה וודאי. משא"כ אי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע דאז הוי בה"ש ספק מוקצה. וזה תלוי בפלוגתא אי יש ברירה כמבואר בפ"ק דחולין דף י"ד. והנה ב"ש וב"ה פליגי בעירובין דף ס"ח (ע"א) דלב"ש אין ברירה. ולפ"ז ניחא דאי הוי תני מתירין ואוסרין הוי מוקמינן פלוגתייהו דב"ש וב"ה. דמיירי בלקח תרנגולת סתם ולא נשחטה בי"ט. ודכ"ע ס"ל כר' גמליאל דאמר ר"פ אין צדין ספק מוכן מותר. ע"כ ב"ה לשטתן דס"ל יש ברירה. וכיון דלא נשחטה בי"ט. הוברר הדבר למפרע דבה"ש היתה עומדת לגדל בצים והוי וודאי מוקצה לכן אוסרין. וב"ש לשטתן דאין ברירה. ע"כ בה"ש היה ספק מוקצה וספק מוכן מותר כדפי' לכן ב"ש מתירין. אבל השתא דנקט בש"א תאכל א"כ קשה אמאי תאכל לב"ש. דעד כאן לא אמר ר"ג דספק מוכן מותר אלא לטלטל. אבל באכילה ליכא למ"ד דשרי כדמסיק ר"פ אין צדין להדיא ע"ש. והביאו התוס' לעיל ריש פרקין לכן א"א לאוקמי פלוגתייהו בהכי. זה ברור. אבל לחלק במוקצה בין טלטול לאכילה כמ"ש התוס' שם. זה לאו סברא הוא כלל וכמ"ש התוס'

דף ו' ע"ב תוס' בד"ה השתא מוכן כו' תימא כו' ול"נ לתרץ תמיהתם. דהש"ס הוכיח מלשון המשנה דאמר ר"י אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה. ואמאי לא שנה בקצרה אם נתנבלה בשבת אסורה. אלא ע"כ ה"ק אם לא היתה נבילה מע"ש. אפילו היתה שחוטה לפנינו בע"ש ובתוך השבת נמצאת נבילה. כגון שראינו שהיתה נקובת הוושט או פסוקת הגרגרת דקיל"ן ביו"ד סי' ל"ג (ס"ג) שהיא נבילה אסורה בטלטול. הואיל ובה"ש היתה מוכן לאדם. הרי מבורר דמוכן לאדם לא ה"י מוכן לבהמה: והדין דין אמת שכן מבואר בסי' תצ"ז (סי"ז) דאם נמצא בי"ט הבהמה טריפה בבדיקת הריאה שנסרכה אסורה בטלטול. והרי סתם סירכה ג' ימים קודם לשחיטה נסרכה אפ"ה אסורה בטלטול בי"ט ע"ש

דף ח' גמרא ואמר רב יהודה מכניס אדם כו'. בשבת דף נ' (ע"א) מבואר דאי לאו הא דר"י ה"א דעפר אי אפשר להכינו מבע"י. דהא בעינן במוקצה לעשות בו מעשה מוכיח להוציאו מכלל מוקצה. קמל"ן ר"י הני מילי היכא דמצי למיעבד בו מעשה. אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא שיהא מוכן מבע"י ע"ש. ולפ"ז צ"ל הא דאמר רב יהודה לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י. היינו לסברתו דס"ל עפר סגי במחשבה הואיל דלאו בר מעשה הוא. ומ"מ בעינן דקר נעוץ הואיל וקרקע עילם הוא. לכן בעינן שיהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. וע"כ צריך דקר נעוץ מבע"י עד כניסת י"ט, אבל אי לאו סברת ר' יהודה הייתי אומר דדקר נעוץ לא מהני בעפר מוקצה כלל כמבואר בשבת דעפר לאו בר מיעבד מעשה הוא. ומתני' מיירי אף בדליכא דקר נעוץ מבע"י. ופלוגתייהו דב"ש וב"ה משום איסור טלטול עפר מוקצה עמ"ש לקמן

שם תוס' בד"ה אר"י ל"ש כו' ואור"י דמוקצה אינו אסור כו' עכ"ל. לכאורה קשה א"כ אמאי לא התירו לשחוט על סמך אפר כירה שהוסק בי"ט. דהא אחר ששחט יכול לכסות בו כמ"ש התוס' דכיסוי דוחה לאיסור מוקצה. ואמאי לא ישחוט נמי לכתחילה דהא לא העמידו חכמים איסור מוקצה נגד שמחת י"ט: ונ"ל לתרץ דדין טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש הוי ממש דין מכשירי אוכל נפש: דקיל"ן מכשירין שאפשר לעשיתן מבע"י אסורין בי"ט. לכן כאן דאפשר להכין אפר מבע"י מש"ה אסור לטלטל אפר מוקצה בי"ט אבל בדין סליק אפר לכירה כדי לאפות פשטידא תמיד נעשה אפר על הכירה מבישולו לצורך י"ט. ואם יסלקנו מיד בעודו חם יצטנן הכירה וגם הוא צריך לאפר לצלות בתוכו. ע"כ אין מסלק האפר עד הזמן שרוצה לאפות הפשטידא והוי מכשירין שא"א עשותו מבע"י דשרי. ועמ"ש לקמן עפ"ז

בא"ד ובירושלמי מפרש כו' ובפי' הרא"ש כתב דהא דאמר ב' יהודה דבעינן דקר נעוץ מבע"י כו'. דאיכא תרתי איסורא אינו מוכן וגם משוה גומא ע"ש. פי' משא"כ באפר כירה דליכא משום גומא. והא דאמר לקמן באפר כירה וודאי נמי קעביד גומא אלא כדר' אבא כו'., ה"ק דאי לאו דרבי אבא הוי שייך לאסור לכתחילה באפר כירה אטו קרקע קשה. אבל לר' אבא דס"ל דאפילו בקרקע קשה ליכא איסור תורה. לכן באפר כירה שכל סביבותיו תיחוח אפילו לכתחילה שרי. אבל מתני' דמיירי שסביבו הוא קרקע קשה ובאמצעו עפר תיחוח כמ"ש התוס' לכן איכא בו נמי איסור גומא. אך קשה דלקמן אמר אפר כירה דעתו לוודאי ואין דעתו לספק. הרי דמשום מוקצה אין מכסין דמו אפי' כבר שוחטו. וצ"ל לתרץ דהתוס' ס"ל דיש לחלק בין ספק לוודאי. דספק אין מכסין דמו במוקצה אפילו כבר שחטו. דחכמים העמידו איסור מוקצה דדבריהם נגד ספק כיסוי. ועפ"ז איישב הסוגיא לפנינו אי"ה

שם גמרא ולכסיי' בדקר נעוץ. התוספת תמהו על זה. ולעד"נ לתרץ עפ"י מ"ש התוס' בד"ה הכי קאמר כו' בתירוץ הראשון דשם. דב"ש ס"ל אין מכסין באפר כירה דאפר לא מקרי עפר ע"ש. ולפ"ז ה"ק הא מתני' דכוי דלא כמאן. דאי כב"ה קשה לכסיי' באפר כירה. ואם תרצה לאוקמי כב"ש דאין מכסין באפר כירה משום דלא מקרי עפר. על זה אמר לכסיי' בדקר נעוץ דלב"ש שוחטין לכתחילה. וכבר מצינו לעיל דף ו' בתוס' ד"ה וכי תימא כו' דמוקי שם ברייתא כב"ש וכן מצינו בפסחים דף נ"ה ובכמה דוכתי

שם א"ה מאי איריא ספק אפילו וודאי נמי לא. התוס' תמהו על זה דה"מ למפרך כן בלא רב יהודה ונלע"ד לפרש הסוגיא ע"פ מ"ש לעיל דאי לאו דרב יהודה ה"א דעפר אי אפשר לעשותו מוכן מבע"י דלעולם הוי מוקצה. ואפילו דקר נעוץ לא מהני להוציאו מכלל מוקצה. ואז הוי י"ל דב"ש וב"ה פליגי משום העפר שהוא מוקצה. אבל משום איסור חפירה לכ"ע הוי שרי משום שמחת י"ט. או די"ל אז דאפי' בלא שמחת י"ט ליכא איסור כלל בעפר תיחוח משום חפירה. כיון דאפילו בקרקע קשה ליכא איסור תורה כדר' אבא. והא דפליגי ב"ש וב"ה היינו משום טלטול עפר מוקצה: דהנה לכאורה קשה מאי פריך ולכסיי' בדקר נעוץ. הא י"ל מתניתין דכוי מיתוקמי בכה"ג דמיירי בי' פלוגתא דב"ש וב"ה דמתני'. והיינו בדאית לי' דקר נעוץ. ומתני' דכוי אתיא כדברי הכל ויש חילוק בין ספק לוודאי. דבוודאי פליגי ב"ש וב"ה אי שוחטין לכתחלה. ואם שחט מודה ב"ה דמכסין בו. אבל בספק אפילו ב"ש מודה דאין שוחטין כוי בי"ט. ואם שחטו אין מכסין דמו לכ"ע. והיינו משום דבוודאי לא העמידו דבריהם. אבל בספק כיסוי העמידו חכמים דבריהם לאסור דקר נעוץ. דהא עכצ"ל גם לפי האמת דיש חילוק בין ספק לוודאי כדפי' לעיל וע"כ נראה לי דהמקשה הכריח כאן דע"כ לב"ש ספק כיסוי דוחה לאיסור דקר נעוץ. ויש ללמוד זה בק"ו דהא ע"כ מתני' דאין שוחטין כוי בי"ט אתיא נמי כב"ש. דאל"כ קשה מאי איריא ספק אפי' וודאי נמי. אלא ע"כ דאשמעינן מתני' דאפי' לב"ש אין שוחטין כוי בי"ט. וע"כ איכא ק"ו. דהשתא שמחת י"ט דקילא. אפ"ה דוחה לאיסור דקר נעוץ לב"ש דס"ל במתני' שוחטין לכתחלה לכסות בדקר נעוץ משום שמחת י"ט ספק כיסוי דחמיר משמחת י"ט. דהא אין שוחטין כוי בי"ט לב"ש. ולא אמרינן לשחטיה משום שמחת י"ט ולא לכסיי'. הרי דספק כיסוי דוחה לשמחת י"ט. מכל שכן דדוחה לאיסור דקר נעיץ לב"ש. ע"כ פריך ולכסיי' לכוי בדקר נעוץ. וא"ת מנלי' למילף בק"ו. אימא טעמא דב"ש במתני' כיון דאחר ששחט לכ"ע מכסין בדקר כדתנן ומודים ב"ה כו'. לכן ס"ל לב"ש דשוחטין לכתחילה. משום דלצורך אוכל נפש רחמנא שריא בי"ט אפי' מלאכה גמורה וכ"ש דאינו עומד איסור חפירת דקר נגד אוכל נפש. וא"כ לעולם אימא לך דכוי אין מכסין בדקר. דאיסור חפירה בדקר דוחה לספק כיסוי. וספק כיסוי אלים משמחת י"ט. והא דשמחת י"ט דוחה לב"ש לאיסור חפירה בדקר. היינו דכל לצורך אוכל נפש רחמנא שריא ואין כאן שום ק"ו. י"ל דלק"מ כדפירשתי לעיל. דה"ל מכשירי אוכל נפש דקי"ל מכשירין שאפשר לעשותן מבע"י אסור בי"ט. וכאן הא יכול להכין עפר מבע"י לרב יהודה דאמר עפר יש לו תיקון בהכנה. וא"כ בזה לא שרי רחמנא. וע"כ טעמא דב"ש הוא. משום