אבן העוזר על הש"ס מז

אבל מבתים לעולם אסור, ויצא לנו עוד דין חדש דאפי' מכותל שלו בחצירו אסור להעלות מפירות הבתים להכותל, עפ"י מה דקייל"ן סי' שנ"ח מביתו לקרפף אסור ודוקא ברחבו ד'. סוף דבר דברי הטור שרירין וקיימין והן הלכה ולמעשה להחמיר

דף ע"ח ע"ב תוס' בד"ה והתנן בית כו' דאין להביא ברייתא כו' ובדף ע"ט בד"ה מאן תנא כו' עכ"ל, לענ"ד נראה לתרץ ברווחא מה שהקשו התוס' בשני דבורים אלו דלק"מ, דודאי בריית' היא והמקשה לא רצה להקשות ממתניתין, דהא מבואר ואפי' טומאה בצד הכלים כו', ומשמע דמיירי דכלים טמונים שם, ע"כ וצריך ליטול הכלים משם, וכדי שיבא אל הכלים צריך לפנות עפר משם ע"כ לא מבטל לעפר בסתמא, אבל היכא דיש עפר לבד ואין כלים טמונים שם ודאי סתם עפר מבטל ליה, אבל ברייתא משמע ליה דאפילו אין כלים טמונין שם בעינן ביטלו בפירוש, וממאי משום דתנא עפר דומיה דתבן דמש"ה שינה הברייתא לשון המשנה ונקט עפר עם תבן בחדא בבא, לומר דומיא דתבן, דע"כ בתבן אפי' אין כלים טמונין שם בעינן לבטל בפירוש ה"נ בעפר, ומשני רב הונא מאן תנא אהלות ר' יוסי ור"י אית ליה טומאה טמונה אין בוקעת ועולה, א"כ אין נ"מ כלל בהביטול, אע"כ בכלים טמונים שם מיירי, וע"כ ברייתא נמי ביש כלים טמונין שם מיירי ותבן דומיא דעפר מה עפר דוקא בכלים טמונין שם הא לאו הכי א"צ ביטול בפירוש, דסתם עפר מבטל להו, ה"נ בתבן דוקא בכלים טמונים שם מיירי, ואשמעינן בזה דר' יוסי הוא דלית ליה טומאה בוקעת ועולה, וע"כ לא מיירי אלא בכלים טמונין שם. זה ברור. (ועיין הגהות אשירי דתבן דוקא בעי ביטול בפירוש אבל פירות כעפר דמבטל להו בסתמא לאוצר עיי"ש)

דף פ"ג ע"ב בד"ה קס"ד כו' ולא עדיף טפי משילשול לאסור כו', הנה בטור או"ח (סי' שע"ה) נראה שחולק על התוס' בזה, שהרי כתב אם בני המרפסת לא עירבו לעצמן הוי רגל האסור במקומן ואוסרת על בני החצר עיי"ש, ולדברי התוס' הוי לבני המרפסת בשילשול ולבני החצר בנחת ע"כ אין אוסרין על בני החצר, ע"כ צ"ל משום דהתוספות לקמן דף צ"א (ע"ב) בד"ה גג וחצר כו' תמהו שם אפירוש ר"י שבכאן ופירשו פי' אחר, וזה הוא דעת הטור עיי"ש

דף פ"ד ע"א בד"ה ה"נ מסתברא כו' וא"כ לא הוי לבני חצר דוקא כו' וי"ל עכ"ל, לקמן על פי' רש"י הקשה מהרש"א כיון דהיכא דלזה בשלשול ומקצת זריקה ולזה בשלשול נותנין לזה שבשלשול, לפ"ז אמאי בחוליות הבור פחות מכאן לחצר הא למפרסת מיבעי' ליה עיי"ש, ולא קשה מידי לרש"י, די"ל לשמואל לחצר דוקא, ומתניתין מיירי שיש י' בצירוף החוליא עם הבור כדפי' ר' יוחנן לעיל דף ע"ח, אך התוס' הכריחו דא"א לומר כן מדחשיב לה נבני חצר כו', אבל לפי' רש"י ודאי י"ל הכי, ואפ"ה חשיב לבני וחצר בשלשול ומקצת זריקה, ונותנין למרפסת בשלשול לבד, ופחות מכאן דלמרפסת לבד בשלשול נותנין לחצר. עוד נ"ל בקושית התוס' דרש"י בפי' המתניתין מתרץ לה, דפי' בד"ה בסמוכה שהחוליא סמוכה עכ"ל, ור"ל דגם רישא איירי דחלל הבור מופלג מבני המפרסת ד'. אלא שהחוליא עצמה סמוכה, וה"ק גבוה י' למרפסת, משום דאז החוליא שייך למרפסת, ע"כ גם להבור אין תשמישן דרך אויר אלא ע"ג החוליא ומשם מורידין לבור לכן הוי למרפסת אבל פחות מי' דאז החוליא עצמה שייך לחצר. ע"כ א"א לבני המפרסת להוריד כליהם ע"ג החוליות, דהא אפי' ליגע בכליהם ע"ג החוליא אסורין, דהחוליא שייך לבני החצר ע"כ תשמיש בני המרפסת אל הגור הוא דרך אויר של החוליא, וכיון שחלל הבור מופלג ד' מהמרפסת, הוי תשמיש דבני המרפסת במשך אויר ד' ע"כ נותנין לחצר דבשלשול לשמואל, ק"ו לרב דס"ל דאין אדם אוסר דרך אויר:

כתב הטור סי שע"ה היה גבוה י' לבני חצר ורחוק ד' ממרפסת שניהם אסורין עכ"ל, וקשה דהא דאמר בגמרא במופלגת אף לחצר שניהם אסורין, כתבו התוס' דהיינו לשמואל אבל לרב דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר שרי לטלטל לחצר ואנן קייל"ן כרב, ועל הרמב"ם וש"ע יש לתמוה ביותר, דמשמע להדיא מדבריהם דאם אין מקרקעית החצר גבוה י' ויש ממרפסת, וגם רחוק במשך ד' אפ"ה אסורין לב' וכ"מ ברמב"ם פרק ד מה' עירובין דין י"ח דלא משכח היתרא לא' מהם אלא בגבוה י' וסמוך למרפסת דאז בני המרפסת מותרין, וזהו נגד ש"ס ערוך, דמדפריך אי הכי אימא סיפא פחות מכאן לחצר כו' מבואר דלמאי דס"ד דמרפסת בני עלי' ניחא ליה הא דתנן פחות מי' לחצר דוקא לחצר רשאי להם. ונ"ל לתרץ. דק"ל להרמב"ם והטור דלפי ההלכתא יהי' ברישא לחצר אף לחצר, ובסיפא דמופלגת ד' לחצר דוקא, וניחא להו לתרץ דלהלכה גם. בסיפא שניהם אסורין, והטעם דהא דקים לן רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה איתא דף נ"ט (ע"ב) משום דפנימית אחדא לדשא ומשתמשא וכגון זה כופין על מדת סדום והיינו דוקא בחצר דעיקר תשמיש דחצר החיצונה לבני החיצונה כמ"ש התוס' שם (ע"א) בד"ה כמאן כו'. אבל במבוי דהוי להני כמו להני אוסרין זע"ז עיי"ש, לכן כאן דאין עיקר תשמיש של התל לבני חצר זה כיון דהתל גבוה י' והוי רשות באנפי נפשי' ותשמישו בקשה ולא שייך לחצירן, ע"כ אין יכולין למיחד דשא בפני אנשי המרפסת, ולכן יכולין בני המרפסת לירד לחצר מן הסולם ולהשתמש בחצר על התל לכן שניהם אסורין, והרמב"ם הוסיף אפי' אין התל גבוה י' מחצר ורחוק התל מן המרפסת י' ובמשך ד' אפ"ה ב' אסורין, והטעם משום דיכולין לירד לחצר להשתמש, דכיון דהתל ועמוד משותפין בין בני המרפסת ובני החצר ואין עיקר תשמישן לבני החצר,. לכן לא מצי למיחד דשא באנפי אנשי המרפסת ויכולין לירד להחצר ואז גם הם תשמישן בנחת, ואפשר לתת טעם לפלוגתייהו דהרמב"ם והטור, דהרמב"ם לשטתו דפסק בסי' שצ"ב דברחבה כיון דהמבוי הוי להני כמו להני אין יכולין למיחד דשא באפייהו להסתלק, ודוקא בחצר דעיקר תשמיש חצר לבני החצר לכן יכולין למיחד דשא, לכן כאן נמי אף שפחות מי' מקרקע החצר, אפ"ה כיון דהתל משותף בין שניהם אין יכולין למיחד דשא לפני בני המרפסת, אבל הטור לשטתו בסי' שצ"ב דאפי' דהמבוי הוי להני כמו להני. אפ"ה כיון שסמוך הוא לדירתן כופין אותן להסתלק, לכן בפחות מי' יכולין למיחד דשא בפני בני המרפסת כיון שהוא ברשותן, אבל בגבוה י' מודה הטור:

דכיון דגבוה י' ורשות בפני עצמו הוא כאלו אינו עומד בחצר, וכיון שהיא משותף ביניהם אין יכולין למיחד דשא באנפייהו, נמצא טעם הרמב"ם והטור משום דיכולין בני המרפסת לירד לתוך החצר להשתמש שם, והשתא מתורץ מה שהקשיתי מהש"ס הנ"ל והתוס', דבשלמא לדידן יפה פסקו הרמב"ם והטור דב' אסורין משום דיכולין בני המרפסת לירד לקרקע החצר ולהשתמש שם על התל, וא"ת איך יכולין לירד לחצר להשתמש על התל הלא אין יכולין לטלטל כליהם לחצר ובמה ישתמשו שם, י"ל דיכולין לטלטל כליהם אשר שבתו במרפסת, דקייל"ן מרפסת וחצר וקרפף רשות א':

לכלים ששבתו בתוכם דמטלטלין אותן בלא עירוב כדאיתא סי' שע"ב, אבל הש"ס קאי אליבא דרב דס"ל דגזרינן לאסור אפי' כלים ששבתו בחצר אטו מאני דבתים השכיחי בחצר. ה"נ אטו מאני דבתים השכיחין במרפסת אפי' מאני דמרפסת אסורין לטלטל לחצר, וע"כ צריכין לשמש מן המרפסת, ע"כ א"ש אי מרפסת בני עליה שרי פחות מי' לחצר דוקא, וכן שמואל, מתניתין אתיא לרבנן דר"ש דגזר אטו מאני דבתים דף צ"א ע"ב דברייתא שם מפרש למשנתינו דגבוה י' הוי מקום אסור לחצר משום גזירה אטו מאני דבתים עיי"ש, אבל לדידן דלא גזרינן ויכולין לטלטל מן המרפסת כלים ששבתו במרפסת ולהשתמש בחצר על התל, לכן לשניהם שם תשמישן בנחת ואוסרין, כל זה ברור

שם ע"ב בד"ה גג הסמוך כו', ועוד אי מרפסת מגופפת איך. אוסרין בני ר"ה כו' עכ"ל, באמת שהוא תמיה גדולה על רש"י. ונ"ל לתרץ ע"פ מה דקייל"ן לעיל דף ט"ו דתוך הפתח אם רחבו ד' אסור להשתמש בתוכו, משום דחודו הפנימי יורד וסותם, ואם אין בו מקום ד' הוי מקום פטור. ולפ"ז י"ל דהגיפופין לא היה עוביים ד',. וכיון דחודו הפנימי יורד וסותם ע"כ שפיר נאסר מה שבתוך הגיפופין, דכרמלית לא הוי כיון שאין רחבו ד', אבל בני רה"ר אוסרין על זה המקום, והשתא סבר הש"ס כדאמר רב פפא לקמן דשמואל לא ס"ל הא דאמר מקום שאין בו ד' בטיל לכאן ולכאן כו' עיי"ש ובמ"ש בסמוך לקמן

דף פ"ח גמרא אלימא מהא דאמר ר"נ אמר שמואל גג הסמוך כו' דלמא כדר"ע כו' עכ"ל, לכאורה קשה כיון דיש, חיפופין