אבן העוזר על הש"ס כה

דמילה גופה כו' ק"ו הוא ומה צרעת דוחה שבת וכ"ש מילה, וכי איצטריך מילה למכשירין איצטרך כו' עכ"ל, ואמנם לפי דרך פי' הרב המחבר ז"ל שתפס לאמת להך סברא ומפרש דקושטא דמילתא הוא דפלוגתייהו דר"א ורבנן במכשירין שייכא בהא אי דצרעת חמורה או שבת חמורה כמבואר בדבריו, קושית הרשב"א ז"ל שהקשה על סברא הנ"ל במקומה עומדת, שהקשה שם וז"ל וא"ת א"כ דפלוגתייהו דר"א, ורבנן כו', לוקמינהו בפלוגתא דר"א ורבנן דמתניתין, ומה גם אני בעניי ודעתי הקלושה לא ירדתי לסוף ועומק דעתם העמוקה והרחבה, דאעיקרא דדינא פירכא דהא ודאי ר"א לא פליג בהא דמילה של"ב אינה דוחה את השבת, וא"כ שפיר י"ל מילה של"ב תוכיח דדוחה נמי צרעת ואפ"ה לא דחי שבת, וכמו שהקשה המהרש"א ז"ל ג"כ לעיל ע"א בד"ה ומה צרעת כו', גם מ"ש הרב המחבר ז"ל לעיל ותדע דהא גם לשיטת התוס' לא קאי רבא כר"א כו' עכ"ל, לפענ"ד אין זה מוכרח דדלמא רבא דלא בא אלא לפרש הברייתות כרנב"י רביה דלעיל ע"א ס"ל, וכמ"ש התוס' שם בז"ה ת"כ כו', וא"כ שפיר י"ל לשיטת התוס' דקאי רבא אף כר"א, ודע דמוכרח ג"כ לומר בשיטת הרב המחבר ז"ל, שתפס עיקר לשיטת מהר"ם מלובלין ז"ל שמקיים ההג"ה החדשה שבתוס' הנ"ל דלא חשש לקושית המהרש"א ז"ל שהקשה על ההג"ה הנ"ל, דלפי דרכו שייכא ג"כ לומר אמאי אתיא הת"כ דלא כראב"י, הא לדידיה נמי א"ל דאתי' הבריי' כרבנן ולא כר"א ולכך לא בעי למידרש שמיני ע"כ)

דף קמ"ד ע"א בד"ה לא לרצון בסתמא כו', וצ"ל דמה שהי' חושבו רבא כמעין כו' עכ"ל, דברי התוס' הן דחוקים דרבא יטעה בהא, ויותר ה"ל להתוס' לתרץ דרבא היה סובר כדקס"ד דהש"ס דנדה (דף כ"ו ע"א) בתירוץ הראשון של ר' יוחנן דמשני שם דומיא דרוק דמתעגל ולא בעי חוזר ונבלע, אלא דהש"ס פריך (שם) ע"ז ממתניתין דטמא משקין בזב טומאת משקין אין טומאה חמורה לא, וע"כ מסיק ר' יוחנן שם דבעינן ג"כ חוזר ונבלע, ורבא דלא הוה ידע ממתניתין דט' משקין, דהא הש"ס אותיב לרבא (בכריתות שם) מהא מתניתין דט' משקין, ע"כ שפיר י"ל דרבא סבר כתירוץ הראשון של ר' יוחנן וצ"ע

בא"ר והשתא קשה לר"י כו' עכ"ל, באמת שהדברים תמוהים, דהסוגיות סותרות זו את זו בשני דברים, כאן צריך לשנויי לרצון היינו סתמא, אא"כ בחלב אשה מטמא אף אם אמר לא ניחא לי, ובסלי זתים מטמא דוקא בסתמא, והתם תמה רבא על רב נחמן אמאי לא ניחא ליה טמא בחלב אשה, וכן פריך שם לקמן על ר' יוחנן דצריך לאוקמי בטיפה המלוכלכת כו' עד שהוצרך הש"ס לשנויי לרצון דאמר ניחא לי, הרי דאין חלב מטמא אי לא ניחא ליה, ובסלי זתים בעינן דוקא ניחא ליה ולא סתמא, וזהו ההיפך הסוגיא דכאן: והנלע"ד לתרץ קושיות התוס', דלק"מ ע"פ שיטת ר"י בתוס' לעיל (בסמוך ד"ה שמשך כו') דהסוגיא דכאן אזיל לרב יהודה אמר שמואל דלעיל, דמודה ר' יהודה בזתים ולא חילק בין משך ללא משך, ואליבי' פריך שפיר ממתניתין דסלי זתים אברייתא דלעיל, ואליבי' הוצרך לשנוי לרצון היינו בסתמא וחלב האשה מטמא אפי' לא ניחא ליה, ואפ"ה לא תקשה כאן אמאי מטמא כדפריך שם, משום דכאן קאי בשיטת רב יהודה אמר שמואל דמודו רבנן לר"י בשאר פירות, ועכצ"ל כדקאמר בסמוך לקמן מברייתא יכול לסחוט אפי' לכתחלה לצורך מימיהן, ומזה הוכיח דרבנן מודים לר"י דלא שייך לגזור כיון דשרי לסחוט אפילו לכתחלה, ועכצ"ל דלא הוי משקה כיון דמיוחדים לעולם למאכל, ע"כ ה"ה חלב האשה דמיוחד ג"כ למאכל התינוק, מש"ה הוי אוכל ולא משקה, וע"כ אפילו אם ניחא ליה לא הוי משקה מצד הסברא אלא מצד הקבלה שקבלנו ט' משקין בזב וא' מהם חלב אשה, לכן הואיל ומצד הסברא לא הוי משקה כלל אפי' בניחא ליה רק מכח גזירת המקום שקבלנו כך דהוי משקה, לכן י"ל דלאו בניחותי' תליא, וע"כ אפי לא ניחא ליה נמי הוי משקה, אבל סוגיא דשם הא דפריך רבא לרב נחמן אמאי מטמא חלב אשה בלא ניחא ליה היינו משום דלשיטת רב נחמן מסקינן הכא לקמן (ע"ב) כיון דאחשבינהו הוי משקה אף דמיוחד למאכל, א"כ ה"ה חלב אשה נמי אי ניחא ליה, מצד הסברא ראוי להיות משקה, ע"כ פריך שפיר כרב נחמן שם דהוי כשאר משקין דאם לא ניחא ליה ודאי דלא הוי משקה, וכן פריך שם לר"י דסבר לא ניחא ליה לא הוי משקה, משום דכאן ס"ל לר"י דבכל הפירות פליגי ר"י וחכמים וע"כ דכרב נחמן ס"ל, מדגזר בהו שמא יסחוט ע"כ סבר כיון דאחשבינהו הוי משקה, וע"כ הוצרך לשנוי שם דלרצון הוי ניחא ליה ושלא לרצון בסתמא, וסלי זתים אפילו בסתמא הוי משקה, ואפ"ה לא תקשה שם כדפריך הש"ס כאן, השתא ומה סלי זתים וענבים דבני סחיטה נינהו כו', משום דהתם קיימינן לר' יוחנן ור' יוחנן לשטתו דכאן אזיל דאמר לעיל חלוק היה ר"י אף בזתים וענבים, ואליבא דר' יוחנן צריך לחלק בין משך ובין לא משך ע"כ לק"מ לר' יוחנן ממתניתין דסלי זתים, די"ל בלא משך אפי' בסתמא ל"ה משקה לר' יהודה, וברייתא דלעיל במשך איירי, ע"כ א"ל לאוקמי שם כמו כאן, אלא שלא לרצון בסתמא, בל זה ברור

ע"ב בד"ה חולב אדם כו' כמו דש חשיבא עכ"ל, כתב מהרש"א דהוא מגומגם דבתחלה כתבו דכמו דש חשיבא ואח"כ כתבו דהוי כבורר כו' עד וכ"כ המרדכי והר"ן עיי"ש עכ"ל, הנה הוא ז"ל הבין דכוונת המרדכי והר"ן ז"ל דמשום תולדה דבורר הוא ולא דק דודאי כוונת התוס' ומרדכי והר"ן דהוי כמו דש, שבתחלה היה בתוך הפסולת ואח"כ בוררו ונוטלו ממנו כן הוא חולב בשבת דבהמה כפסולת דמי, וכמ"ש התוס' פ' כלל גדול דף ע"ג ע"ב בד"ה מפרק כו') וכ"כ עוד התוס' ביבמות דף קי"ד (ע"א בד"ה וקסבר כו') דדמי לדש שבורר האוכל מתוך הפסולת, ותדע דהא כן איתא להדיא פ' המצניע (דף נ"ה ע"א) חולב חייב משום מפרק תולדה דדש ומחבץ משום בורר, מבואר דחולב לאו בורר הוא, ועוד תדע דאל"כ מאי השיב הר"ן על התוס' דלא הוי בהמה פסולת אלא אוכל וארי' הוא דרביע עליה כו' עכ"ל עיי"ש, וקשה דהא קייל"ן דף ע"ד (ע"א) ונתבאר סי' שי"ט (ס"א) הבורר שני מיני אוכלין זה מזה אם אין חפץ לאכול השני עתה הוי בורר וחייב חטאת, ע"כ ק"ו בהמה שאין יכול לאכול עתה ממנה פשיטא דהוי בורר אלא פשיטא דאין כאן דין בורר בחולב כלל, אלא דכמו דש חשיבא, לכן כתב הר"ן דלא דמי לדש שהיה תוך הפסולת כו' עיי"ש וזה פשוט

דף קמ"ה בד"ה ור' יוחנן אמר כו', ומפרש ר"ח כו', עכ"ל, הנה הרי"ף הביא ג"כ לשון ר"ח ז"ל והשיב עליו בדברים נכוחים. וכל הבאים נמשכו אחר הרי"ף. והנה ידוע שכל דברי ר"ח הן דברי קבלה. וכל שכן בכאן שכתב שכן קיבל מרבותיו. ואיני כדאי להכניס עצמי בדברים כאלה. אך תורה היא כו'. ואני הקטן אברר בס"ד שדברי ר"ח ז"ל הן מוכרחים בהש"ס. והן דברים ברורים ומאירים כשמש בצהרים. אך תחלה אציע שלשה דברים ברורים ומוכרחים.,

הא' הא דיש פלפול בהסוגיא במשקה הבא לאוכל, היינו דוקא כמו בסוחט ענבים שלא היה עליו שם משקה מעולם, ובשעה שראוי להיות עליו שם משקה נותנו לאוכל, לכן נשאר שם אוכל עליו כמו שהיה, אבל יין גמור או מים הבא לאוכל וודאי דהוי משקה אף שהוא מעורב עם האוכל ומקרי טיבולו במשקה., ותדע מדאמר בהסוגיא דין זה בחולב או מחליק בענבים ולא מצינו דפליגי ביין או מים הבא לאוכל, וכן פסק הט"ז בסי' קנ"ח (ס"ד) במרקחת המטוגן בדבש דהוי משקה כיון שכבר היה משקה עיי"ש, ונ"ל דכ"מ עוד ממשנה רפ"ג דטהרות, ושוב מצאתי כן בתשובת מבי"ט סי' ע'

הב' לשיטת הרי"ף דלעיל דס"ל בשאר פירות אפי' לכתחלה יכול לסוחטן, הואיל דלאו בני סחיטה נינהו וכמסקנת הש"ס דלעיל, צריך לומר דלא תקשה מ"ש מכבשים ושלקות דאסורין, היינו משום דיש בתוכן משקין דאתי מעלמא והן משקין גמורים, משא"כ בפירות דלעיל דמשקין שלהם הוי אוכל וכמפריד אוכל מאוכל דמי, וכן פירש"י להדיא בהסוגיא דכבשים ושלקות יש בתוכם משקין הבאים מעלמא עיי"ש (בד"ה פטור כו') ושוב ראיתי כן במ"א סי' ש"ך (סי' ז' ס"ק ט') עיי"ש

הג' הוא דבר בלתי נצרך אל יסוד תירוצי, ואעפ"כ הצגתיו לפניך כאן מפני שאביא ממנו ראיה לקמן לחזק דברי הר"מ ז"ל בזה, והוא דלכאורה קשיא על ר' יוחנן דסבר פ' כל שעה דף ל"ג (ע"ב) משקין מופקד פקוד, ר"ל שהיין בעודו בתוך הזגין הוי כאלו נתון בכלי והוי משקה, וקשה דהא ממתניתין דמכשירין המובא בתוס'