אבן העוזר על הש"ס כד

קמא ור"י דנגר דפליגי בדר"א, ואליבא דר' יהודא קשור ותלוי דר"א היינו כשהחבל שקשור בו תלוי וראשו התחתון נגרר למטה סגי בהכי, והנה שמואל פסק במסכת עירובין דהלכה כר' יהודה בנגר, לכן פי' רש"י במתניתין בדר"א דקשור ותלוי היינו שהחבל תלוי, דהא ר"י ס"ל הכי אליבא דר"א והלכה כר"י בזה כדפי'. והשתא א"ש נמי הא דבקושייתו של ר' ירמיה מפרש רש"י קשור ותלוי דר"א, ורצונו לומר השתא פשוט לך לקולא, הן בדברי חכמים דלא בעי קשירה והן בדר"א, דאליבא דהלכתא מתפרש שהחבל תלוי, ולימא מר כל זה לחומרא, דבדר"א לכ"ע תלוי היינו שראשו התחתון נמי תלוי בעינן, וע"כ ר"י כחכמים ס"ל ובעו חכמים קשירה, כל זה ג"ל הקטן ברור בהסוגיא ובכוונת רש"י

דף קכ"ז ע"ב תוס' בד"ה דאי בעי כו' עכ"ל, ויש לתרץ קושית התוס', משום דקשיא ליה להש"ס למה ליה למיתני תרומה ולמתני דמאי בחדא מנייהו הוי סגי, ע"ז אמר דמאי דאי בעי מפקר כו' לכן לא הוי ידעינן תרומה מיניה, ודקשיא לך הל"ל תרומה דמאי למה לי, ע"ז משני רב הונא דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא ואשמעינן כב"ה, אבל אי ד"ה היא הוי קשיא מאי קמל"ן מתני', דכן כתבו התוס' להדיא לקמן בסמוך ד"ה שפדאו כו', דמש"ה נקט אסימון דיש בו פלוגתא, אבל אי ד"ה היא מאי קמל"ן מתניתין עיי"ש

שם בד"ה הא קמל"ן אין חומש כו', לכאורה י"ל דאי אין חומש מעכב, אז מעשר והקדש שנפדו היינו שלא נתן החומש, וסיפא שלא נפדו כדלקמן מעשר שפדאו ע"ג אסימון ודלא כר' דוסא והקדש שנפדו ע"ג קרקע, ואי חומש מעכב, יש לומר דמעשר והקדש שנפדו דרישא, היינו מעשר שפדאו ע"ג אסימון ומתניתין ר' דוסא הוא, והקדש שנפדו ע"ג שוה כסף, ואין לומר דמילתא דפשיטא הוא, זה אינו דהתוס' ד"ה ונתן כו' כתבו דס"ד דכסף דוקא, אך דהרבוי דשוה כסף ומיעוטא דקרקע מחד קרא נפקא להו, ואי לאו דמרבי קרא, ס"ד כסף דוקא בעינן, ומעשר והקדש שלא נפדו היינו דלא נתן החומש דחומש מעכב. וזה ברור

דף קל"ב ע"א בתוס' ד"ה ומה צרעת כו' תימא כו', וע"ק כו' עכ"ל. ולפעד"נ לתרץ שני הקושיות האלו עפ"י מה שהקשה ר"י מאורליינש בתוס' פ"ק דיבמות דף ז' (ע"א) ד"ה, ומה עבודה כו', בהא דבעי למילף שם דרציחה ידחה שבת מק"ו דרציחה דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת, והקשו נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה ה"נ, ומנ"ל דרציחה ידחה בקום ועשה, ותירצו דס"ל כמ"ד היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו עיי"ש, וא"כ י"ל כאן דאיפכא ל"מ למילף ק"ו. דאז י"ל רציחה תוכיח דעבודה דוחה שבת בקום ועשה ושבת דוחה רציחה ואפ"ה אין עבודה דוחה רציחה אפילו בשב ועל תעשה, אבל ק"ו דברייתא דמילה דוחה שבת שפיר ילפינן בק"ו מעבודה דדוחה שבת בקום ועשה, דאין לומר רציחה וקבורת מ"מ תוכיח דמה להנך שכן לא מצינו שידחו שום מצוה בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה, לכן לא דחו נמי שבת בקום ועשה, וכדאמר פרק מי שמתו דמת מצוה אין דוחה שום מצוה אלא בשב ועל תעשה עיי"ש דף ך' (ע"א), וכדי ליישב דברי התוס', צ"ל דהתוס' כאן ס"ל כתירוץ הב' שתירצו ביבמות שם, דילפינן מק"ו דעבודה דקילא דוחה שבת בקום, ועשה, מכ"ש רציחה דחמירה ומאי חומריה דדחי עבודה עיי"ש, מיהו לע"ד אף לתרוץ זה יש לתרץ כמו שכתבתי, דמ"מ לא שייך לומר רציחה ומ"מ תוכיח ותדע דגם לפי מ"ש התוס' וכ"ת מילה עדיפא כו' הרי אף דגם דלרציחה דדחי שבת ק"ו גמור הוא, אפ"ה לא שייך למימר רציחה תוכיח כיון דמילה עדיפה, ה"נ מילה עדיפא שדוחה אפי' בקום ועשה את הצרעת, ועמ"ש לקמן אי"ה

ע"ב בד"ה הדר אמר כו' תימא כו' עכ"ל, הנה התוס' תמהו על הש"ס, ונדחקו בזה, וכן לעיל בהסוגיא נדחקו רש"י והתוס' בדברי ר' יוחנן דאמר ביום אפי' בשבת, ופירשו דר"א ס"ל ביום אתי למכשירי מילה, ומילה גופא לר"א הלכה למשה מסיני עיי"ש, וזהו דוחק גדול להמציא לעצמינו הלכה למשה מסיני לר"א מה דחכמים לא ס"ל, והעיקר תירוץ זה של ר' יוחנן חסר מן ספר הש"ס ע"כ אני הקטן אענה את חלקי לפרש הסוגיא בס"ד:

ונראה לפעד"ל דהא דאמר בברייתא קמייתא וממאי דצרעת חמירא כו', דגברא הוא דלא חזי יש והיינו לרבא דלקמן לא חזי, משום דבעי הערב שמש ומשום עבודה דלמחר לא נדחה צרעת, ולמסקנת רב אשי דלקמן הא דלא חזי, היינו ר"ל כיון דלא בעי למיעבד עבודה בשעה שקוצץ הבהרת רק אחר כן לכן לא נדחי, דבעינן בעידנא דמיעקרא לאו קא מקיים עשה כגון מילה בצרעת כו', כל זה לא שייך אלא לרבנן דס"ל מכשירי עבודה לא דחו שבת, אבל לר"א דיליף לעיל ריש הסוגיא (ד"ק ל"א ע"א) דמכשירי עבודה דצורך גבוה היא דוחין את השבת, מעומר דקוצרין אותו בשבת, והרי העומר הי' קוצרין בלילה של מוצאי יו"ט לצורך עבודה של מחר ביום השבת כדאיתא במנחות (דע"ב ע"א) ולעיל ילפינן (שם) דג"כ אופין ב' לחם בליל שבת לצורך מחר והוא עבודת יום השבת, הרי חזינן דדחינן ליל שבת מפני שהיא מכשירי עבודה של יום השבת למחר ואלו צרעת לא דחינן כדי לעשות העבודה, ולא אמרינן נקצוץ עתה הבהרת כדי שיוכל לעבוד העבודה, דאז קציצה זו היא מכשירי עבודה, הרי דמכשירי עבודה לא דחו צרעת ומכשירי עבודה דוחה שבת, הרי דע"כ צרעת חמירא משבת לר"א, דאלו שבת ניתנה לדחות מפני מכשירי עבודה, וצרעת לא נתנה לדחות מפני מכשירי עבודה נמצא דלר"א ע"כ מוכרח הוא דצרעת חמירה משבת, אבל לרבנן דס"ל דמכשירי עבודה לא דחו שבת, שפיר י"ל דלעולם שבת חמירא מצרעת, והא דעבודה לא דחי צרעת הוא משום דהעבודה ליתא קמן בשעת דחיית הלאו לרבא, וכן לרב אשי בעינן לקיים העשה בעידנא דמיעקר לאו, וכן מכשירי עבודה לא דחו שבת כ"א עבודה עצמה,. דאז קיים מצות העבודה בשעת דחיית שבת. ולפ"ז י"ל דברייתא. קמייתא אתיא כרבנן, לכן י"ל דשבת חמירה מצרעת, וברייתא בתרייתא אתיא כר"א, ולר"א ע"כ צרעת חמיר משבת וכדפי', ורבא אתי כרבנן ולכן אמר בזמנו לא צריך קרא, ותדע דהא גם לשיטת התוס' לא קאי רבא כר"א דהוי מילה הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה, ועפ"ז מתורץ ג"כ הא דר"י דלעיל די"ל דהא דאמר ר' יוחנן לעיל מילה אתיא מביום אפי' בשבת, היינו לרבנן, אבל לר"א ע"כ ביום אתי למכשירין, אבל מילה גופא ילפינן לר"א בק"ו, דהשתא שדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת, ק"ו דמילה גופא דוחה שבת, דהא לר"א ע"כ צרעת חמורה משבת, דהרי מכשירי עבודה דוחה שבת ולא דחו צרעת כדפי', וא"כ לר"א ילפינן מילה בק"ו וע"כ אתי ביום למכשירי מילה, אבל לרבנן שבת חמירה מצרעת, והא דלא נדחה צרעת מפני העבודה, הוא משום דגברא הוא דלא חזי כדפי', וע"כ איצטרך ביום למילה גופא. וליכא לאקשויי ע"ז איך אפשר לומר כדפי'. דלר"א אתי מילה. מק"ו, הא ק"ו פריכא הוא כמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ומה צרעת כו', שהקשו שם שני קושיות על הק"ו, ותו קשה לכאורה כיון דילפינן לר"א מילה מק"ו, א"כ גם מכשירי מילה נילף בק"ו דהא מכשירי עבודה דוחה שבת, ק"ו מכשירי מילה. דיש לומר דלא קשה מידי, הן לפי שיטתי דלעיל דכבר תירצתי שם שני קושיות דהתוספות. וע"כ אתי שפיר דמכשירי מילה ליכא למילף בק"ו, דאמרינן דיו כמו מילה בצרעת, דמילה גופא דוחה צרעת ולא מכשירין. ואפילו לפי שיטת התוס' דלעיל נמי לק"מ אך להיפך י"ל דלר"א אתי ביום למילה גופא דליכא למילף בק"ו די"ל רציחה תוכיח וכמ"ש התוס'. אבל אחר שנכתב ביום למילה גופא דאפילו בשבת. אז שפיר ילפינן מכשירין בק"ו מעבודה, דמכשירי עבודה דוחה שבת ק"ו מכשירי מילה דחמירה מעבודה, דהשתא ליכא למימר רציחה תוכיח, דמה לרציחה שאין רציחה גופא דוחה שבת, אבל מילה דכבר נלמד מקרא דדוחה שבת, שפיר ילפינן גם מכשירין בק"ו. ולשיטת התוס' ליכא למימר דיו כצרעת, דעכ"פ קו איכא ממכשירי עבודה, כמ"ש התוס' דיבמות בתירוץ השני הביאותיו לעיל, דהתוס' ע"כ כתירוץ זה ס"ל כמ"ש לעיל, זה הוא ברור בעיני הקטן בהסוגיא במקום שרש"י והתוס' נדחקו ולא פירשו כן (א"ה עיין בחידושי הרשב"א ז"ל, ותמצא להדיא שכבר הקדים להרב המחבר ז"ל בעיקר סברתו ויסוד דבריו שכתב גבי פלוגתא דרבא ור' ספרא וז"ל ומסתברא דכל מאן דאית ליה דצרעת חמורה ע"כ ס"ל דמכשירי מילה דוחין את השבת