עץ יוסף על ויקרא רבה ט:ט

ה' עוז לעמו יתן כו'. וה"פ דקרא ה' עוז ותעצומות בהצלחת אשר לא תנתק יתן לעמו. ולכן יברך את עמו בכלי המחזיק כל סתם ברכה והוא השלום:

בקשהו במקומך. פי' אם אפשר במקומך בקש השלום. ואם לא תוכל טרח ללכת למקום אחר למצאו כגון להתרפס לפני רעך ולהרבות אוהבים. עוד יש לפרש בקשהו עם אנשי מקומך. ורדפהו אפי' עם בני עיר אחרת:

הרי שעה שאני נותן תורה. וכדאי' בפסיקתא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו עם אלו והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה. כשבאו לסיני השוו כולם אגודה אחת ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל נעשו הומניה אחת. אמר הקב"ה התורה כולה שלום ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום. הוי וכל נתיבותיה שלום עכ"ל. אבל אם לא היה אז באחדות גמור אע"פ ששם ההר חמד אלהים לשבתו לתת התורה עליו. מ"מ לא היה נותנה מיד אלא היה מעכבם שם עד יהיו בשלום:

בדאות. מלשון (מלכים א' י"ב) בחדש אשר בדא מלבו. ופרש"י לשון כזב:

לא אמר כן כו'. דא"כ יהיה ביניהם קטטה שהעקרות ממנה והיא היתה מתרעמת על בעלה כי מצדו העקרות כדלקמן בבמדבר רבה פ"י. אבל אמר דמ"מ סמנים היא צריכה שאין הורתה בדרך נס גמור אלא סמנים צריכה לעשות בדרך רפואה. והיינו מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר שתזהר מהדברים המעכבים הרפואה כגון קור וקצת מאכלים. וכל אשר צויתיה תשמור היינו הסמנים שצוה עליה שתעשה. וזה שלא כמה שאמר לה הנה נא את עקרה והרית וגו' שלפי זה לא יועילו סמנים כלל. וההריון נס גמור. אבל בהתרפאות על ידי סמנים נראה שלא היתה עקרה ממש:

חורי. שנית:

מצות. פי' ריבות. ומה שנכתב בפנים המדרש מצות וריבות מילת וריבות הוא פירוש על תיבת ומצות:

צריכין שלום וכדאמר בבמד"ר פ' י"ב החיות של אש ורקיע של שלג ולא זה מכבה את זה כו' מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כו' לית מזל חמי כו'. שבכל כיוצא כאלו תמצא השנאה והקנאה בין האנשים. ומשלמות מעשה ה' בעליונים שלא יהיה בהם כדברים האלה:

בין יוסף לאחיו ואמר שדברו הכתובים לשון בדוים כו' בין יוסף לאחיו ולא הביא ראה מהשבטים עצמם שדברו דברים בדוים בשביל השלום. י"ל דס"ל דמן השבטים עצמם ליכא ראיה שהרי מפני הסכנה דברו שקר ובהא פשיטא דמותר לשקר וכדאמרינן וחי בהם ולא שימות בהם. אלא מהכתובים איכא ראיה דמאי קמ"ל בהא. דהיכי דאיכא סכנה פשיטא. אלא אם אינו ענין לעצמו תנהו לענין שלום בעלמא אע"ג דליכא פקוח נפש [יפ"ת ונזה"ק]:

ולא אשכחן ביעקב כו'. וא"ת מאי ראיה היא זו הרי כמה מילי דלא כתיבי בדוכתייהו וילפי' להו מספורים אחרים כגון ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו שלא נזכר במקומו. וכאלה רבים. וי"ל דכיון דשבח יעקב הוא אילו שת לבו לצוות קודם מותו. שאע"פ שהוא חשב שאין צורך לדבר כי לב יוסף שלם. מכל מקום יותר טוב הי' אילו צוה ולא יסמוך אפירוקי לסכנתא. א"כ לא הוה שתיק קרא מינה שאין דרך הכתוב להעלים מה שהוא שבח הצדיקים. ועוד כדי שנלמוד ממנו [יפ"ת]. אבל בספר הישר אי' שבאמת צוה יעקב זה:

שאפילו בשעת המלחמה כו'. ר"ל כי השלום גדול כי הוא דבר שאין ראוי כלל שיסולק ואל תאמר כי בשעת מלחמה אין כאן שלום כי המלחמה הוא הפך השלום. שמאחר שראינו שהתורה התירה להרגם כי הם ראוים להריגה. עכ"ז גדול השלום כי אף בשעת מלחמה לא יסולק השלום. ולא ניתן רשות למלחמה רק כאשר אינם רוצים בשלום. אבל אם יחפוצו בשלום יקובלו. ומזה תראה כי אין הסרה מן השלום:

ששמו של הקב"ה נקרא שלום מפני שהוא אחד הגמור. ופשוט תכלית הפשיטות. וא"כ אין בו הרכבה מאומה ואין בעצמותו שום ניגוד:

ה' שלום דרשו ה' שהוא שלום שגדר השלום רק אצלו יתברך. כי הוא האחד הגמור הפשוט ואין בו שום ניגוד והרכבה מאומה:

במקום מטונף שזכירת שם שלום מביא לידי זכירת ה' שהוא השלום הגמור ולכן אסור להזכיר במקום מטונף:

יציבא עומדת:

תנתא מדרשא שונה מדרש (מת"כ) או פי' נתאחרה הדרשא דר"מ. והא"א כתב שהני תיבות תנתא מדרשא מיותר. ול"נ דצ"ל איעני מדרשא. ופי' נמשך הדרשא. ועיין בבמד"ר פ"ט. והרד"ל גורס חדא איתתא וילפא שמעא ליה (רגילה לשמוע לו) ענתא מדרשא [נתאחרה הדרשה] אמתינת כו' וכ"ה בירושלמי ספ"א דסוטה ובבמד"ר פ"ח וכצ"ל עכ"ל:

אמתינת כו' המתינה עד שמסיים:

בוצינא טפי פי' הנר כבה. שלא תכבה ת"א לא תטפי:

אן הוית אנה הוית:

קליא דרושא פי' קול של הדרשן:

כן כן והוא לשון שבועה כן וכן יהיה לי שלא תכנס לכאן כלומר לביתי עד שתלך ותרוק בפני הדורש. ואותו האיש היה רשע ומכוין לצערה (מת"כ):

יתיבא כצ"ל פי' ישבה חוץ לביתו שבת ראשונה ושניה ושלישית:

מגירתא שכינותיה:

כדו כזאת. כלומר עדיין לעת כזאת:

אתון צהיבין אתם שרוים בכעס יחד [ערוך]:

אתינן כו' נבא עמך אצל הדרשן. וכן עשו והלכו למצוא לה תקנה:

דחמי שראה:

אית מנכון כו' כלום יש מכם ובכם אשה דחכימא כו' פי' חכמה ובקיאה ללחוש על העין שחש בעיניו. וכשהיו מלחשים היו צריכין לרוק על העין:

אמרין לה מגירתא כו' אמרו לו השכנות כדו כו' בכן את תלך ורוקק לו בפניו ותהא מותר לבעליך וכן עשתה והלכה וישבה לפניו ללחוש עינו:

כון דיתבא כו' כשישבה לפניו ללחוש היתה מתיירא מפניו מפני הבושה:

לית אנא חכימא אין אנא חכמה ובקיאה ללחוש על העין:

רוקי באנפי תהיה רוקק בעיני ז' פעמים:

ואנא מינשים פי' מתרפא:

עבדא הכין עשתה כן:

איזילי כו' לך אמור לבעליך אתה אמרת לרוק בפני הדורש פעם אחד לבד ואני כו':

לחד מינן לאחד ממנו:

לא דיו למאיר כו' וא"ת בשלמא בסוטה א"א בענין אחר. משא"כ באשה זו הלא היו יכולים לכוף אותו שיתרצה. וי"ל שאף שאם היה מתרצה עכשיו מ"מ היה נוטר השנאה בלבו על אשר הביאתו לידי מלקות. או י"ל דדעת רבי מאיר שאין הבעל ראוי למכות שבאמת היא עשתה שלא כדין שאיחרה בבהכ"נ [שירי קרבן]:

עושה שלום בין העליוני' כו' עי' בב"ר פ' י"ב. ועי' בענף כאן:

וטובות היינו קרבנות דמפרש בסמוך:

חותמים בשלום משום שאין קיום הדבר אלא בחותמיו. ושלום נותן קיום. לפיכך חותם כל הברכות וטובות וכו' חותמים בשלום (ספר נתיבות עולם):

בעוה"ב דהיינו נחמות דקאמר לעיל. מנין כלומר שאולי אינם צריכים עוד לברכת שלום אחר שלא יהיה יצה"ר בעולם ולא שנאה ולא תחרות ת"ל הנני נוטה אליה כנהר שלום. וישעיה כוליה נחמתא וסיים בהך נחמתא:

אינו פותח אלא בשלום והכא לא נקטיה אינו חותם כהני דלעיל. שבשורות טובות של מלך המשיח אין להם סוף שבכל יום יהיה מוסיף בטובה. לכן פתח בשלום: