עץ יוסף על ויקרא רבה ז:ו

נימוס היה וקלוסין שכל. כן הוא הנוסחא במדרש שעם פי' היפ"ת ופי' היפ"ת נימוס פי' חק ומשפט חרוץ היה על הראשונים כדמפרש ואזיל. וקלוסין פי' וגזירה היא על האחרונים עכ"ל. אבל במדרשים שלפנינו הגירסא נימוס קלוסים הוא שכל כו'. ויש לפרש נימוס וחוק קבוע וראוי לקלס נימוס כזה כי הוא נימוס ראוי מאד שכל המתגאה כו':

שכל המתגאה כו' טעם מאמר זה לכאן משום דקמפרש היא העולה על מוקדה בענין זה שכל העולה את עצמו סופו להיות מוקד באש וכדאי' בתנחומא. ודורש כן. משום שהיה די שיאמר זאת תורת העולה על מוקדה ואמר היא העולה. לומר שהעולה ומתגאה דינו להיות על מוקדה באש נשפט. ומ"מ אין זה אלא דרשא בעלמא. ופשטא דקרא משתעי בקרבן עולה. והפשט והדרש שייכי אהדדי. והיינו כדאמרינן דעולה מכפרת על הרהור הלב. וכן פגם הגאוה אינו אלא בהרהור הלב ותקונו ע"י העולה. ואף ע"ג דבשאר עונות אמרינן דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה. עון גאוה שאני לפי שנמשל לע"ז כדאי' בפ"ק דסוטה ונקטינן דבע"ז מחשבה רעה מצטרפת למעשה דעלה כתיב למען תפוש את ישראל בלבם [נזה"ק]:

אלא באש. הטעם לפי שהאש גאה על שאר היסודות ישפטו מדה כנגד מדה:

לא נדונו אלא באש. אע"פ שלא נחתם גזר דינן אלא על הגזל. הנה ג"כ נתגלגל עליהם עון הגאוה לידון אותם באש. דסבר שהרבה עליהם אש ג"כ לגאותנים או מים חמים ביותר מרותחין מסלדין היו. וזהו ויתרם אכלה אש ר"ל אותם שהיו יתרם ביתר שאת ויתר עוז גאוה. אכלה אש ממש או מים מסלדים ביותר. דאי משום שחטאו ברותחין די היה שיהיו המים חמין אבל לא מסלדים שגופן נכוה בהם כאש [דענין ש"ז שחטאו בה לא חשיב כל כך רותחין] אלא שהיה זה לסיבת הגאוה. וז"ש ויתרם אכלה אש:

ואמרו מה שדי כו'. וזה מרוב הגיאות שבלבם שעי"ז שכחו העיקר:

זריבתן לחלוטין היתה מפרש יזורבו לשון חמימות. וה"ק זריבתם פי' שריפתם לחלוטין היתה כד"א לצמיתות ותרגום אונקלס לחלוטין. וכלו' שריפה גמורה מן אש של גיהנם. שאש שלנו אינו אלא חלק ממנו. ובו קבלו עונשן. וע' מ"ש עוד בב"ר פ' כ"ח סי' ט':

סדומיים. שהיתה שבעת לחם כדכתיב גאון שבעת לחם. ומרוב עשרתם נתגאו שלא להחזיק ביד עני ואביון. ואמרו נשכח תורת הרגל כדלעיל פ"ד. שלא נחשב אנוש אצלם מאומה. לכן נידנו באש:

פרץ נחל מער גר וגו' הנשכחים מני רגל. ופרש"י פרץ על סדום ועמורה. נחלי אש וגפרית. מעם גר ממקום שהוא נובע וניגר. הנשכחים מני רגל אלו אנשי סדום ששיכחו תורת רגלי אורחים מארצם:

בחרופין. כמד"א חזקו עלי דבריכם:

ותח כבודו כו'. לפי זה המדרש כך פירושו ותחת כבודו שנתכבד ונתגאה לאמר אני עליתי מרום הרים. מי בכל אלהי הארצות כו'. תחת זה ראוי ליענש באש יקד כיקוד אש. כי זה עונשם של הגאותנים. ואע"ג דקרא ותחת כבודו וגו' נאמר במיתת מחנהו ולא בו. מ"מ ע"י מיתת מחניהו הורד גאותו:

קטל המון שביבא כו'. וכדאי' בתנחומא סדר זו שגם נבוכדנצר נשרף חציו ע"ש:

אין מתנחמים אלא באש הוא אש שאוכלת ומכלה כל אישות שבעולם הוא הקב"ה כמ"ש כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. והם אדוקים בו שנא' ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' ולזה מנחם אותם ואומר ואני אהיה לך חומש אש [ש"ך על התורה]: