עץ יוסף על ויקרא רבה ד:ב

כל עמל אדם לפיהו משום דק"ל מה טעמיה לתלות החטא בנפש כדכתבתי לעיל. לכן מייתי הא דדרשי גבי וגם הנפש לא תמלא שלפי מה שפי' בצער יציאת הנפש יהיה כאן הכתוב מזכיר הנפש כמתמיה אחר שתצטער כל כך ביציאתה איך תחטא. ולפי מה שפי' שאינה שביעה למצות יראה אחר שראוי לה שלא לשבוע במצות איך תחטא. ואיידי דמייתי קרא מפרש לכוליה:

אינו מספיק כו' שאפילו לא היה ה' מטיב עם האדם רק ענין נשימתו אשר בה יחיה שההבל יוצא מתוך פיו ונכנס כנגדו האויר הקר ועל ידי זה יחיה. אין שכר האדם בכל מה שיתעסק במצות ובמע"ט מספיק לחסד זה שעושה עמו ה'. והרד"ל פירש להבל היוצא מפיו. הבל דבור של חטא כמ"ש (איוב ל"ה) הבל יפצה פיהו. ומפני שהדבור הוא עיקר גדר מותר האדם מן הבהמה. לכן אין מספיק כל מע"ט שסיגל נגד חטא שבו עכ"ל:

גם הנפש לא תמלא ר' ברכיה כו'. יש חסרון לשון בכאן והכי אי' בקהלת רבה גם הנפש לא תמלא אפילו הוצאת הנפש אינה ממלאת הגומא. כיצד הוצאת הנפש ר"י אמר כפטורין כו'. וה"פ שאפילו צער הנפש הגדול בעת יציאתה מהגוף אינו מספיק לכפר עונה. ומפרש ואזיל מהו צערה הגדול. דלמר הוא כפיטורי כו' ולמר כציפורן כו'. ומלוי הגומא דרך משל לפחת העבירה שהיא פוגמת בנפש ועושה כפחת וגומא בה. וכל צערה אינו מספיק להשלים חסרון זה:

כפיטורין כו'. בפ"ק דברכות גבי מיתת אסכרה א"ד כפיטורי בפי הושט. פרש"י ים אוקייאנוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברים לוחי הספינה ע"י חבלים ועקלים שתוחבין בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסים כמדת הנקב שהוא עגול כפי ושט:

כציפורן היוצא כו'. זה אי' ג"כ סוף מס' מ"ק ופרש"י שם כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן. ובערוך פי' סיב של דקל שסותמין בו נקב הספינה וכשמכניסין אותה בנקב של ספינה שדומה לושט קולו הולך וחזק מאד. אבל קשה דהכא ובתנחומא סדר מקץ סי' י' ובמס' מ"ק משמע דסתם יציאת נפש הוי כך. ובברכות לא קאמר אלא במיתת אסכרה. ואע"ג די"א התם מיתת אסכרה בענין אחר לא משמע דפליגי נמי בשאר מיתות:

כסולם כצ"ל וכן הוא בתנחומא. אבל המת"כ כתב בשם הערוך דצריך להיות כסילן. ומפרש המת"כ שהוא קוץ. ומתוך שהוא רטוב אינו נשבר ועומד בחזקו לבלע ולהשחית:

ולא לפי בנו. אינו מספיק לזכות בנו לעוה"ב:

ולא לריח רע. פי' שצריך שיהיה כל עמלו במצות ומע"ט שיהיה לו שם טוב ולא שם רע [יפ"ת]. והרד"ל פירש וז"ל ולא לריח רע כוונת העמל באשר הוא עושה יהיה בשביל שיוכל לקיים גופו ויושלם בפיו גדר המדבר כפי הרצון העליון ולא בשביל האכילה עצמה שאין סופה כ"א להתעכל לריח רע עכ"ל:

לעצמה יגיעה פי' שיודעת שהשכר עיקרה לעוה"ב שהוא העולם הרוחני לנפש לבדה או לתחיית המתים שיהיה השארות לנפש בעולם לבד ולכן לא תשבע במצות כי אז תתענג בשכרה. אבל אילו חשבה שאין השכר אלא בעוה"ז לנפש ולגוף יחדיו. היתה שביעה מקצת מצות מאחר שחיי עוה"ז יש להם גבול קטן ותאמר די לי במצות אלו למה שאוכל לאכול בחיים אלו:

לעירוני בן כפר:

ג' כפויי טובה הן אין פירושו כסתם כפוי טובה שאינו מכיר הטובה להחזיק טובה לבעליו. אלא אורחא דמלתא נקט שמי שאינו שבע אינו מחזיק טובה. ומשום דבעי לפרש גם הנפש לא תמלא כפשוטו שאינה שביעה מתאוות העולם מייתי נמי הדומים לה:

בשופע הרבה בלי שיעור:

הארץ שבולעת כל הגשמים ומצמחת כל הפירות. ואיידי דמייתי הכא ארץ לא שבעה מים מייתי הך מילתא. ולהכי הקדים נטילה לנתינה מפני הארץ שע"י נטילתה המימות נותנת יבולה:

והים שיורדי הים מרויחים הרבה בפרקמטיא. וכשנשברת האניה מפסידים הרבה:

והמלכות הקרב אליה מרויח הרבה וג"כ נוטלת הרבה בארנוניו. וטעם המאמר לאזהרה. שיזהרו הרבה ברשות ובירידת הים:

ו"פ כתיב כאן נפש. בפרשה בענין חטא ומעילה. אבל נפש אשר תגע ונפש כי תשבע לא מני משום דלא כתיב גבי חטא בהדיא:

אלא בזכותיך שתכלית המין האנושי שלמות הנפש. וס"ל שהעולם השפל תכלית כל הבריאה כסתם דעת חז"ל: