עץ יוסף על ויקרא רבה לד:ח

ד' שיטין. ארבע שיטין וסוגיות:

וכי אוכלין היו כו'. פרשתיו בב"ר:

וראשון ראשון מסתלק. פי' וראשון ראשון מן המאכלים נסתלק:

עם מי שאני צריך לחסד. שהמלאכים לא היו צריכין לאכילה ולא אכלו כדאמר המדרש שרק נראין כאוכלים. אבל לפי שיטת תד"א שאכלו שפתח ה' פיהם כו' א"כ לפ"ז כבר היו המלאכים צריכין חסד מאברהם מאחר שנהנו מענין זה:

ר' שמעון בן אלעזר אומר. הוא ר' סימון דלעיל. אלא שבירושלמי הוא נקרא ר' סימון ובבבלי הוא נקרא ר' שמעון. וע"פ הרוב נקרא במדרש ר' סימון סתם:

ר' יהודה ור' נחמיה כו'. מייתי להו הכא לאשמועינן דשכר משה היה ראוי היותו רב מאד ונמצא שעשה עמו מעט מזעיר וק"ו כו':

רבי יהודה אומר דלה לנו ולאבותינו. האלשיך כתב בסדר שמות שהיה לבנות יתרו צאן שלהם חוץ צאן אביהם. ולכבוד אביהם רצו להשקות תחלה צאן אביהם ואח"כ צאנן ע"ש. וזהו ג"כ כוונת ר' יהודה:

ר' נחמיה אמר דלו לנו ולרועים. ואתו רבנן ומפרשי דבריו דלה לנו בזכות אבותינו ור"ל שבזכות אבותיהם הוא שהטיב להן משה לא שהן היו ראויות החסד הזה. ולרועים היינו להטיל שלום ביניהם שלא יתקנאו בהן הרועים. אבל לולי זה לא היה משה נזקק להם אחר שהיו רשעים שצערו בנות יתרו:

וכי עם כל ישראל עשה חסד. דהא לא מצינו זה בשום מקום. ומ"ש רד"ק דהיינו עצת ואתה תחזה. זה לא מיקרי חסד אלא דבורא בעלמא:

כאילו עושה חסד עם כל ישראל. וא"ת והלא מה שעשה עם משה היה במדין ובקרא כתיב בעלותו ממצרים. וי"ל שע"י שמשה העלה ממצרים נחשב החסד שנעשה למשה כאילו נעשה לישראל בעלותם ממצרים. שלולי שהחיה את משה לא עלו ממצרים. ומטעם זה נחשב החסד הנעשה לגדולים כנעשה לכל ישראל לפי שהכל נהנים מתורתם וזכותם:

קרובי להכא. הני תיבות קרובי להכא הוא פי' על גשי הלום. כלו' שבעת האוכל תקרב עצמה אל הקוצרים לאכול עמהם. וע' ברות רבה מ"ש:

מן הלחם של קוצרים. משום שברות רבה שם יש כמה דרשות שדרש לחם בע"א לכן נקט כאן בהך דרשא מתפרש לחם כפשוטו. וכן מצד הקוצרים ודאי כלו' כפשטי' שלא כדדרשינן התם [רד"ל]:

בשעת השרב. בעת החום. מפני שהחומץ הוא משקיט הצמא ומחזיק האצטומכא ועמד כנגד העפושים [אג"ש]:

מצד הקוצרים ודאי. פי' כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו. דבתוכן לא הושיבה משום שמא יכשלו בה שהיתה יפה מאד כדאי' ברות רבה. וגם אצלו לא הושיבה כדי שלא יחשדוהו [ז"ר]. וע' מ"ש עוד ברות רבה:

קליל זעיר. פי' מעט מזעיר:

תרתי. כלו' חדא מתרתי:

אלא מן מה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר. ר"ל מדקאמר ותותר ולא אמר ונותר. כי לפי האמת המותר הוא נותר מאליו אחרי שכבר שבע האדם מלאכול ואינו יכול לאכול עוד שאר המאכל נשאר ממילא מותר. ואין שייך לומר שהאוכל הותיר אותו. אמנם להודיענו כי זה המותר לא נותר מאיליו כי לפי האמת לא היה באותו המאכל שעור כדי שתשבע כי לא נתן לה אלא קליל בשתי אצבעותיו. אמנם לפי שסבת זה הנותר היתה היא ששרתה ברכה במעיה על כן אמר ותותר בתי"ו של כנוי הנקבה כאילו היא היתה סיבת מה שנותר. כי בזכותה נותר ששרתה ברכה במעיה. וכן דייק לקמן דקאמר את אשר הותירה משבעה להודיענו האמור שהוא הותירה אותה ע"י ששרתה ברכה במעיה שלה [אג"ש]:

א"ר יצחק למדתך כו'. עיקרה דהך מימרא במדרש רות במילתא דבועז. ומייתי לה הכא משום דבעי למדרש ומטה ידו עמך שעם עצמו עושה המטיב לעני. לכן מייתי לה הכא דמיניה שמעינן גדול שכר המצוה שנכתבת בספר זכרון לפני ה':

שאילו היה ראובן יודע כו'. קשה וכי היו עושים על מנת לקבל פרס וראוי שיענש אם היה יכול לעשות ולא עשה. והר"י אדרבי פי' שכולם עשו כפי מציאות המצוה מה שראוי לעשות. מ"מ אם היו יודעים שהקב"ה מכתיבו ומפרסמו כדי שהבאים אחריהם יראו וישמעו וילמדו ממעשיהם ודאי שהיו עושין יותר ויותר לעורר לב השומעים ולהקיצם מתרדמותם. שאנשים כאלו צריכין לעשות לפנים משורת הדין יותר מדאי כדי שילמדו ממעשיהם כיון שהם עיני העדה:

ואילו היה יודע בועז כו'. יש כאן חסרון. דמקמי הכי צ"ל ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. וע' ברות רבה מ"ש שם בביאור מאמרים אלו:

היה אדם עושה מצוה כו'. היינו אותו מצוה שראויה לכותבה ללמד לדורות הבאים. ולהכי בעי עכשיו אם יעשה אדם מצוה שצריכה היות דוגמא לדורות מי כותבה להודיע לדורות. והשיב שאליהו ומלך המשיח שהם חיים וקיימים מזמן הגלות ולעולם. הם כותבים אותה ומהם תתפרסם בעולם. ועוד שהקב"ה חותם על ידיהם ר"ל שגם השי"ת מפרסם לעושי רצונו ומצותיו. כאילו היו נכתבים ונקראים בספר לפני הכל. דאי כפשוטו קשה מה צריך הקב"ה לכתוב הא אין שכחה לפני כסא כבודו. אע"כ ענין הכתיבה הוא הפרסום:

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. פי' אליהו עם משיח מדבר כלו' שכותבין אותו. והקב"ה חותם כמשה"כ ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו [ז"א]:

יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני כו'. ביאור דבר זה כי כאשר נותן צדקה אל העני. העני הוא מקבל מן אשר נותן לו. והנותן מקבל מן השי"ת. ודרך המעין כאשר נפתח ומימיו יוצאים ומתפשטים לחוץ אז במעין הזה נכנסים בו המים מן המקור. ולפיכך אמר שיותר עושה העני עם בעל הבית יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני. כי דבר זה בעצמו שעושה הבעל הבית עם העני שהוא משפיע ונותן על העני. דבר זה עצמו עושה העני עם בעל הבית שגורם לו שהשי"ת משפיע ונותן לו יותר. כי מי שפותח המעיין להוציא מימיו לכרמו ולשדהו הרי שפותח הזה עושה יותר עם בעל המעיין. ממה שעשה בעל המעין עמו שנותן לו המים לכרמו. כי בשביל שהוציא המים לכך באים המים הזכים למעיין מן המקור עצמו. ובשביל פרוסה שנתן בועז לרות קבל בועז כמה ברכות [ספר נתיבות עולם]. וע' מ"ש ברות רבה:

הרבה פעולות כו'. לא שאמרה זאת כמתגאת. אלא שמחה במה שהביאתו לידי מצוה: