עץ יוסף על ויקרא רבה לד:ו

הה"ד פעמים רבות כו'. בעי לתת טעם אמאי כתיב וכי ימוך טפי משאר לישני דעניות. ובעי למימר משום דמך גרוע טפי מכלהו. ולהכי מייתי האי קרא דכתיב ביה וימכו בעונם והינו תכלית הדלות שלא היה בידם להביא אפילו קרבן עני כדמפרש ואזיל. ולהכי נמי מייתי ח' שמות נקראו לעני ומפרש כולהו דמינה ילפינן דמך הוא שפל מכלן דהוה כאסקופה הנדרסת:

עד שדלו מן המצות. הוא בימי גדעון דכתיב וידל ישראל עד מאד. ומשום דק"ל בתר דכתיב התם שלא השאירו ישראל מחיה מה צריך לומר וידל ישראל עד מאד. לכן דרשו שדלותם היתה מהמצות או מנכסים כפשוטו ואשמועינן שהיו בתכלית הדלות עד שלא היה ביד אחד מהם להקריב אפילו קרבן עני. וע' מ"ש בתנחומא סדר זו סי' ב':

ח' שמות נקראו לעני. במדרש משלי גרס ז' שמות ולא חשב שם רש ולא הלך אלא חשב שם איש תככים:

עני כמשמעו. שהוא מעונה ביסורי עוני ע"י חסרונו והוא שם העצם:

שמתאב לכל. שע"י חסרונו תמיד הוא מתאווה למלאות נפשו ואיננו. ובערוך גרס אביון שהוא רואה דבר ואינו אוכל רואה דבר ואינו שותה ותאב לכלם:

מסכן שהוא בזוי. לא ידעתי מ"ט לשון מסכן אל הבזיון. ובמדרש משלי גרס מסכן שהוא מסוכן בחייו:

רש מן הנכסים. כלומר שהוא ריקן ומגורש מהם מלשון והורשתם את יושבי הארץ:

דך מדוכדך. ר"ל מדוכדך בגופו רזה וכחוש ושבור:

ורואה דבר כו' ואינו שותה. כל זה לא גרס בערוך:

שהוא מך. שפל ונכנע מלשון ימך המקרה:

כמין אסקופה התחתונה. שהכל דשין עליו ואינו נחשב בעיני בני אדם מפני רוב דלותם. ועל הלך לא מפרש ביה טעמא. ובילקוט מפרש שכל נכסיו הלכו לו:

לפיכך משה מזהיר כו'. פי' הזהיר להם בלשון מך הגרוע מכולם להזהירם שאם ח"ו לא יקיימו המצוה יבואו ח"ו למדריגה זו: