עץ יוסף על ויקרא רבה לד:ג

הה"ד גומל נפשו כו'. גם טעם אגדה זו לפרש ומטה ידו עמך שעמך אתה מטיב ולהכי מייתי האי קרא שפירושו שעם נפשו מטיב גומל חסד וכדאכתוב בסמוך בדר' נחמן. ואיידי דמייתי ליה מפרש לי' ברישא בפי' אחר כדרך המדרש:

זה הלל הזקן כו'. מבואר שהכוונה לפרש גומל נפשו איש חסד שהמטיב ומהנה את עצמו יחשוב לו לצדקה כעושה חסד לאחרים. ולהכי מייתי מהלל הזקן דחשיב הרחצת גופו ומזונותיו דבר מצוה:

היה מהלך והולך עמם. ר"ל שכשהיה נפטר מתלמידיו היה דרכם ללוותו עד מקצת הדרך כתלמידים לרבם. ואיתרמי מלתא שבהיותו מהלך עמם בעת הפטרתו היה נחפז ללכת לדרכו לפניהם. והיינו מהלך והולך עמם שהיה כמהלך לדרכו עם היותו הולך עמהם שראו פניו מועדות ללכת לדרכו מהרה. ולזה שאלו מה היום מיומים שממהר ללכת כאילו הוא טרוד באיזה צורך גדול. ולז"א שהיה הולך לדבר מצוה. ושאלו ממנו איזה מצוה היא אולי יזכו גם הם בה:

אם איקונין כו' והדין נפשא כו'. ההתבוננות הלזו היא מופלאת בעניינה להיות שלאנשים הקדושים אשר כל מבטם לנפשם המשכלת השוכנת בתוך גופם החומרי והבהמי. והנה יש בני אדם המשליכים אחרי גיום כל צרכי החומר ומאוייו אף הענינים ההכרחיים לקיומה ומתאכזרים על גופם מאד לבלי תת קיומו כי יודעים כי כל כחי הגוף ותאוותיו המה נגדיים לנפש. אבל הלל הזקן מדה אחרת בו שחמל גם על גופו הבהמי לגמול לו חסד כמו שעושה עם אחרים ולהנאותה וליפותה בשביל שהיא איקונים של מלך. כי לא היה כוונתו למען הנאתו כי אם חמל עליה כראוי:

קרקסיאות כו'. מיני שחוק הם. תרגום ונגינות שותי שכר. וזמריהון דאזלין למשתי מרוות בבית קרקסין:

והן מעלין לו מזונות. והערוך הביא הנוסחא והן מעלין לו סלדון. ופי' המוסיף הערוך וז"ל בלשון רומי שכר פועל ואומן:

לגמול חסד עם הדא אכסנאי כו'. והא דלא השיב להם בפירוש שהוא הולך לאכול. כי היה בא להודיע וללמד את תלמידיו כוונת אכילתו של אדם ותענוגיו בעוה"ז שלא יהיה רק כדרך אורח המתאכסן והסוסים קשורים בעגלה ללכת. אותו אורח מקצר בתענוגו חוטף ואוכל ושותה וממהר. כך לא יעשה אדם סדר וישיבה בזה העולם אלא הכל יהיה לו דרך עראי ומהירות כאורח נטה ללון [ספר תורת חיים]:

כל יומך אית לך אכסנאי. שאירע הדבר שאמר להם כזאת כמה פעמים:

נפשא עלובתא כו'. נשמה העלובה מדרכי הגוף:

ד"א גומל נפשו. אע"ג דר' אלכסנדרי לא מיירי אלא בעוכר שארו אכזרי. קאמר ד"א גומל נפשו. משום דנפק מינה לפרש גומל נפשו. דמכיון דקרא קאמר דבר והפכו שמעינן דמכיון דעוכר שארו מיירי במרחיק קרוביו ידעינן דרישא דקרא במקרבן. וכוונתו כי איש החסד גומל תחלה נפשו דהיינו קרובו שהם כנפשו ושארו ע"ד ענייך ועניי עירך ענייך קודמין [יפ"ת]. אבל בילקוט גרס ד"א גומל נפשו איש חסד דמפלג מצוון [פי' המחלק צדקה והוא גומל בזה טוב לנפשו] ועוכר שארו כו' [ילקוט משלי]:

ואינו מדביק את קרוביו. שהמה שאר בשר וראוי שהם ישמחו בשמחתו והוא מונע את שמחתם מחמת שהוא בוש על שהם עניים:

כתיב כי בגלל כו'. ורמז הכתוב שיזהירו במתנות עניים מאחר שמדה זו מוכנת לבא. ובזכות מתנתו יצילהו ה'. ומייתי ליה הכא דבהכי מידרש משה"כ ומטה ידו עמך שעם עצמו מטיב כשיחונן דלים:

גלגל הוא שחוזר בעולם. פי' העניות חוזר ומתגלגל בעולם כגלגל: