עץ יוסף על ויקרא רבה לג:ה

הה"ד ויכו בהם אביה כו'. גם דעת אגדה זו לפרש אל תונו איש את אחיו באונאת דברים כדלעיל. ולהכי מייתי האי קרא דויגפהו ה'. וילפינן מיניה חומר עון זה כדאמר לקמן ומה אם המלך ע"י שהונה מלך כו'. ואיידי דמייתי קרא דריש ליה כוליה הכא:

מהו מכה רבה. דמשמע רבה והולכת עוד מזולת החללים שנפלו. והיינו עיגון הנשים כמתות בחייהן:

שהעביר צורת פניהם של ישראל. כדי שלא יעידו עליהם ויתעגנו נשותיהם. כד"א הכרת פניהם ענתה בם הרי שהכרת האדם הוא בפנים לא זולת:

לא ניגף אלא אביה. שהרי ירבעם קבר את אביה ומלך אחריו ב' שנים כדאי' בס"ע פ' ט"ז:

שחסדן. שחרפם ברבים כלו' שבזה וחירף את הרבים. וע' בב"ר פ' ס"ה מ"ש שם:

ויתקבצו עליו כו'. פי' מאחר שאמר ויתקבצו עליו בני בליעל ויתאמצו על רחבעם. ואחיה היה המחזיק את ירבעם ראשונה בדבר ה' הרי שקרא לאחיה בן בליעל:

ע"י שבאת העגל לידו ולא בערה כו'. וכדאי' בס"ע וז"ל וכשלכד את בית אל וראה את עגלי הזהב חמל עליה:

ומה אם המלך על ידי שהונה כו'. פי' מה מלך שהיה לכאורה מהראוי שיענישו הקב"ה והוא בחיים בעונשים זולת המיתה והנגיפה. משום דבמיתתו נפיק חורבה לכל עמו. ומ"מ ענשו הכתוב בעונש מיתה שניגף ולא בעונש זולתו על שהונה מלך שכמותו. הדיוט שהונה את הדיוט עאכ"ו שיענשו עונש של נגיפה ולא יחיש לבניו ובני ביתו. כיון שלא חשש הקב"ה במלך שנגפו ולא חשש אל עמו עם רב [כלי יקר על נ"ר]. ולי אפשר משום דדרך המלכים להזכיר עון שכנגדו כדי להתפס בידו ע"ד והוא מזכיר עון להתפס וע' באיכה רבתי. ובזה מבואר הק"ו ודו"ק: