עץ יוסף על ויקרא רבה לג:א

הה"ד מות וחיים ביד לשון. משום דבעי לפרש אל תונו איש את אחיו דכתיב הכא באונאת דברים כדאכתוב בסמוך. מייתי האי קרא דמחמיר בלשון הרע. ואיידי דמייתי ליה מפרש ליה ברישא בכמה אנפי אחריני כדרך המדרש:

מיצטרא מזכירין. בערוך גרס מצטרא מכירין. וכתב פי' בלשון יון תרווד מצטרא. סכין מכירין עכ"ל. ויפה גרס שכן מצאתי בתנחומא סדר ויחי סי' ט' מכרותיהם לשון יוני הוא שקורין לחרבות מכירין. ור"ל כף וסכין נתנו. והרד"ל כתב הוא מין כלי שצדו אחד מצטירא תרווד וכף וצדו השני מכירין חרב והיה לתשמיש אנשי החיל שבכף החרב יהיו יכולין לאכול ע"כ. מן הכף בא חיים לאדם. ומן החרב בא מיתה. כן הלשון פעמים יש בו חיים ופעמים יש בו מות וכדאמרו בפרק יש בערכין דבעי חיי בלשונו דבעי מיית בלישניה. ופרש"י דבעי חיי בלישניה שיעסוק בתורה שכתוב בה עץ חיים היא למחזיקים בה. ודבעי מיית בלישניה שיספר לשון הרע:

בר סירא. בן סירא:

וביערה. הרי רעה:

וכבת. הרי טובה. ושניהם באים מן הרוח היוצא מפיו על ידי הלשון:

ככר טבול. שעדיין בטבל שלא עישרו:

כלכלה של תאינים כו'. קשה מה חילוק בין משל הככר טבול לבין משל הכלכלה של תאנים של טבל. וי"ל דקמ"ל אפילו תרומת פירות דרבנן יש ג"כ דין זה באכל שאינו מעושר מות ביד לשון [מלא העומר]. ובשוח"ט מזמור נ"ב אי' כלכלה של תאנים בידו אכל ובירך חיים ביד הלשון. אכל ולא בירך מות ביד הלשון. והרד"ל כתב ואפשר לומר עוד שבא להוסיף כלכלת תאנים שבא חוב המעשר ע"י הלשון כגון שקרא עליו שם לתרומה וכדתנן ספ"ב דמעשרות דכלכלת תאנים שתרמה חייב במעשר ג"כ עכ"ל:

ארשב"ג לטבי עבדיה. נראה דצ"ל ר"ג כדמצינו בכמה מקומות שהיה לו טבי עבד. בר"פ הישן במשנה. ב"ק דף ע"ד ע"ב בגמרא. ולקמן ס"פ בחוקותי. ומת קודם ר"ג רבו כדאי' ס"פ היה קורא במשנה. וע' לעיל בס"פ מצורע טביתא דר"ג ובמת"כ שם [הרש"ש]:

פוק כו'. צא וקנה לי צידה טובה מן השוק. יצא וקנה לו לשון מן הבהמה:

צידו בישא. פי' צידה רעה:

מינה טבתא כו'. ממנה באה הטובה. וממנה באה הרעה. כשהוא טוב אין לך טוב ממנה ולכן כשצוה אותי לקנות צידה טובה קניתי לשון כו'. ואע"פ שאין זה ענין לצדו טבא או בישא דהיינו מאכל. מכיון דלשון איקרי טב וביש הביא לשונות לצדו טבא ובישא בשיתוף השם:

כך יהיה לשונכם רך כו' לפיכך משה כו'. עמ"כ וע' ב"מ דף נ"ח ואפשר לשון את עמיתך דרש שהוא לשון אחוה וריעות שיהיו מדברין בנחת זל"ז [רד"ל]:

לפיכך משה מזהיר את ישראל כו'. פי' דאל תונו איש את אחיו דכתיב בסיפא מיירי באונאת דברים וכדרך שאמרו בפרק הזהב גבי לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר. כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים כו' ע"ש: