עץ יוסף על ויקרא רבה ג:ד

מה כתיב למעלה כו' משום דקשה ליה מ"ש הכא דכתיב נפש כדלעיל ס"ל לתרוצי משום דלעיל הזהיר והרחיק הגזל מהקרבן כאמור והסיר את מראתו כדמפרש ואזיל סמך לו שם הנפש לפי שדרכה לגזול ולחמוד כדמפרש ואזיל לומר שתזהר מהגזל ממה שה' מזהיר בקרבן:

הואיל והזפק כו' לרמוז לדל אל יפותה בדלותו לפשוט ידו במה שאינו שלו שעל כן זפק מקרבנו על שבו מן הגזל נדחה מעל המזבח (אלשיך):

אל יקריב וה"ה בני מעים והקורקבן בכלל מוראתו בנצתה כדפירש"י בחומש:

והסיר את מוראתו. הוכרחו לדרש זה לפי שמצינו בעולת העוף שנאמר ושיסע אותו בכנפיו ולא יבדיל א"ר יוחנן ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים נפשו קצה עליו ואת אמרת והקטיר הכהן את הכל המזבחה וכל כך למה אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני ע"כ. והנה כי כן מהטעם הזה למה גזר הכתוב והסיר את מוראתו בנוצתה אדרבא היה ראוי להקריב הכל כדי שיהא המזבח מהודר כו' שאם הכנפים שריחן רע כשהן נשרפין צוה שיקריבו ע"ג המזבח כ"ש הזפק אלא ודאי שיש טעם בדבר לפי שהזפק מלא גזילות וחמסים אל יקרב ע"ג המזבח (גבול בנימין):

והקריב הכהן את הכל. ובכלל זה הקרב והכרעים:

לפי שהנפש הזו גוזלת שכל מה שיגזול האדם הוא לקיום נפשו במזונותיו. כאומרו כל עמל אדם לפיהו. ולכן יש לעיין כמה צער ויגיעה עד שיצא מאכלה ממנה ולא ירבה לגזול למה שאח"כ הוא מצטער להוציאו ממנו. ועוד שאחר שהמזון עובר בכל חלקיו אלה כדי שיצא ממנו ראוי ליזהר מהגזל שלא יהיה לו לפוקה בחטאו:

לאסטומכא במדרש קהלת גבי מעשרה שליטים לא מני כרסא משום דאסטומכא הוא אצטומכא וכרסא חד גופיה חשיב ליה חד. אבל דמני אצטוומכא וכרסא לשתים משום דאין כל הכרס אצטומכא אלא חלק אחד ממנו:

להמסיסא בריש אלו טרפות פרש"י סוף הכרס שקורין פנצ"א עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הם שופכים זה לזה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין. והא דלא מני הכא קיבה. אפשר משום דבני מעים מתפשטים ממנו ומכיון דמני במעיא קיבה בכלל:

לכרוכת קטינא יש מפרשים כריכת בני מעים קטנים. וכרוכת עוביא כריכת בני מעים עבים. ונראה דהיינו הדרא דכנתא דפ' כל הבשר:

לסניא דיבי פי' הערוך ששונאים אותו הזאבים ולא יוכלו למיכל מינייהו:

לפטטרכא נראה דהינו חלחולת ובמגילת קהלת אי' תו מפטטרכא לעזקתא ונראה דהיינו פי הטבעת בתרגום טבעת עזקא: