עץ יוסף על ויקרא רבה כז:ח

ברעתם ישמחו מלך. אע"ג דקרא כתיב גבי תלונת י"י על חטאת ישראל. מצי מפרש דה"ק שזה שעושים עכשיו מהע"ז הוא הפך דרכם הראשון. כי ברעתם היו משמחים ממ"ה דהיינו ע"י העגל שנחשב להם לחטא היו מכפרים פניו בהקריבם אותו לקרבן לאות שהם לא חטאו בו. ומ"מ לפי שלא מיחו ביד הערב רב שעשאוהו נחשב להם לחטא. ולזה אמר רעתם. ואומר ובכחשיהם שרים על שרי מעלה שהם שמחים בו כשישראל עושים רצונו של מקום. שהעולם כתיקונו:

מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות. מאחר שחטאו בשור לא ה"ל להקדימו. ומשני דאדרבה היינו טעמא כדי להראות שלא חטאו בו ישראל:

עם אחד מגדולי מלכות. ובנמשל הוא מה ששמעו פני השור שבמרכבה כדאי' בש"ר פ"ג ופ' מ"ב ופ' מ"ג. ודב"ר פ"ג:

ולא מצא בהם ממש. שלא היו ישראל העושים אלא הערב רב כדרשב"ן דבסמוך. א"נ שלא נתכוונו בעגל לע"ז ממש כדפירשתי לעיל בש"ר פ' מ"ב סי' י':

אלא הגרים. ומ"מ טעו אחריו מעטים מישראל והם ג' אלף איש שהרגו בני לוי. ומ"ש כאן דדוקא הגרים. היינו העושים אותם בתחילה שהם שאמרו אלה אלהיך ישראל. ומ"מ עשה שור ראש לקרבנות כיון דרוב ישראל לא טעו אחריו ואין לחוש על המעט שכבר מתו. ומה שנענשו כלל ישראל כאומר וביום פקדי ופקדתי. היינו שלא מיחו:

מונים לישראל. מבזים אותם באמרם כי לא כאשר היו מתפארים כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים שאינו כן אלא אלה אלהיך ישראל:

אלא שדשו בעקב. פי' שנענשו על שלא מיחו בערב רב ועשו עצמם כלא ידעו. תרגום בוססו נחלתי דוששו ית אחסנתי. [זש"ה עמי לא התבונן אף שידעו לא התבוננו בה וכן במקרא דירמיה דאותי לא ידעו כתיב אח"כ סכלים המה ולא נבונים חכמים כו' ולהטיב לא ידעו. רד"ל]: