עץ יוסף על ויקרא רבה יט:ד

ע"י שנתעצלו כו' וטעם הכתוב משום דקאמר אשריך ארץ וגו' בגבורה ולא בשתי קאמר שהחולשא ושפלות ידים טובים. דהיינו בענין המחלוקת:

ע"י שנתעצלו כו' משום שסבת המחלוקת היה בחנייתם בבקשת מקום תחנותם כדרך הרבים כשהולכי דרכים שכל אחד יבקש לחנות במקום היותר נאות ולהיות ראשון בחניה ובמעבר הגשרים וכיוצא. לפיכך תלה בעל העדר המחלוקת בעצלה שלא בקשו למהר חנייתם כדרכם אלא כל אחד נתעצל ולא הקפיד בקדימת חבירו. וג"כ תלה בשפלות. והוא שלא בקשו המקום הנאות. אלא כל אחד השפיל עצמו ונתפייס במקום שנזדמן לו:

מלחנות במחלוקת לפני הר סיני. וכמ"ש בפסיקתא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו והיו אומרים בכל שעה [על ידי כעסם שהיו מריבים זה עם זה על המקומות כנ"ל] נתנה ראש ונשובה מצרימה מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל נעשו הומניא אחת. אמר הקב"ה התורה כולה שלום ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום הוי וכל נתיבותיה שלום:

ימך המקרה וירד כו' והמקרה היינו הקב"ה כדאמרי' במגילה דף י"א המקרה במים עליותיו כו' ופי' ימך שירד למקום נמוך:

ויט שמים וירד וכמו שדרשו חז"ל שהרכין השמים על ההר וירד. והמקרה היינו שמים שהן כקרוי על העולם:

ידלף הבית גם עבים נטפו מים. דבמ"ת מיירי כדלקמן בבמד"ר פ"א. ופי' הבית המקום. שפעמים נאמר בית על מקום כמו בית נתיבות. ונראה דמפרש דהנך מים היינו טל שהוריד ה' להחיותכם כדאי' בפ' ר"ע. וזה היה לפי שנמנעו מהמחלוקת:

גלי דכסי הערוך באות דלי"ת גרס כאן גלי דוכסיה. ומפרש כלו' גלו השרים והעשירים [והוא מלשון דוכוס] ולפ"ז מפרש ויגל את מסך יהודה על גלות השרים שהיו מסך ומגן לעם. וכמו כן ימך המקרה מפרש על גלות השרים שזה כסתירת התקרה המכסה הבית. וע' בענף:

הבית הגדול זו מלכות אפרים שהיא גדולה ממלכות יהודה כי בהם יש עשרת שבטים:

רסיסים ענין רציצה וכתיתה. ומעוך וכתות (ויקרא כ"ב) תרגום אונקלוס ודמריס ודרסיס. ובדרז"ל ואם היה עב או מרוסס (שבת ד' פ') ור"ל שישברנה לבקעיות מרובות ותכופות שאין לתקנם כי אם לאחר זמן רב. שהם לא ישובו לארצם עד הגאולה העתידה:

והבית הקטן זו מלכות יהודה שהיא קטנה ממלכות אפרים:

בקיעים לבקעים יחידים שאפשר לתקנם מהר. ר"ל שהם ישובו לארצם בזמן בית שני. וכדמפרש והולך מה הדין רסיסה כו' פי' דבר המרוסס ורצוץ לגמרי אית מיניה אליסין פי' יש ממנו עצים דקים מאד שכל כך הוא נשבר עד שלא נשאר ממנו דבר ראוי. לכן קשה להעמידה עד זמן רב. משא"כ זה הכלי הבקוע שאין ממנה חתיכות דקות וקטנות רק גדולות בקל הוא להעמידה. לא דמי להדדי דבר הנבקע לדבר המרוסס. ולכן ידלוף הבית שכל בית שהיא משוברת דלף טורד בתוכה. ע' במת"כ דפי' רסיסים על רסיסי לילה ע"ש ולפירושו שנעשו בקיעין שמהם נוטפים רסיסי לילה וזהו ידלף הבית:

דאומטיקוס הוא מי שהוא חולה וחושש בעינו [מעריך המערכות] וגירסת הערוך ריומתקוס והוא בעל חולי הנזילה בלשון יוני [מוסף הערוך] והבאה מקרירות. ופי' ימך המקרה היינו הראש או המוח שהוא על הגוף כתקרה שימך ויתקרה ויזול:

יעלה גופו חטטין ופי' ידלוף הבית היינו הגוף שהוא משכן הנפש ונוזל ליחה מהחטטים שבו:

ע"י שהאשה כו' מסתכלין בה בני אדם ונכשלים בה. והיינו ימך המקרה דהיינו כינוי לערוה מלשון מקורה הערה. ואפשר רומז לחולי נפילת המקור כלשון ימך המקרה [רד"ל]:

משתפלת ידיה. והיינו ענין הצלה:

בעונתה פי' בעת שראויה לה לבדוק. הרי היא מתרבה בדמים פי' שמתרבים ימי איסור דמיה. וקמפרש ידלוף הבית דחשיב כאילו שופעת דם. כגון נדה שסופרת שבעה וטובלת בליל שמונה צריך שתבדוק עצמה ביום שבעה שפסקה בטהרה. וכן זבה סופרת שבעה נקיים צריך שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואז תתחיל למנות שבעה נקיים מיום המחרת. אבל לא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה. וכן זבה שפעמים שאינה רואה ג' ימים רצופים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה שהם ימי הזיבה אלא יום אחד או שנים ואילו בדקה עצמה לא היה לה דין זבה אלא שומרת יום כנגד יום. והשתא דלא בדקה עצמה חיישינן שמא ראתה ג' ימים ומוקמינן לה בחזקת זבה להצריכה שבעה נקיים. וענין זה ג"כ למפרע שאשה שאין לה וסת ונתעסקה בטהרות ולא בדקה עצמה ושוב בדקה עצמה ומצאה טמאה חיישינן שמא היתה טמאה מיום שבדקה עצמה והיתה טהורה. וכל הטהרות שנתעסקה בהם בינתים טמאות. ואפי' היו ימים רבים לדעת הלל. ולרבנן דהלכתא כוותייהו מעת לעת או מפקידה לפקידה שבתוך מעת לעת כדאית' בריש נדה. ומעין זה מייתי עובדא משפחת רבן גמליאל כי לולי שבדקה עצמה בכל חבית וחבית היינו מטמאין כולן מספק אע"פ שלא הרגישה אלא אח"כ:

הה"ד ואשה כי יזוב זוב דמה. יתורא דזוב קדריש דהוה סגי ליה כי יזוב דמה. אלא דאתא למימר שפעמים היא מרבה בזובה כדפירשתי:

טוביתא כך היה שם שפחתו. לשון טובה לסימן טוב וכן היה קורא שם עבדו טבי לשון טוב [מת"כ]:

היתה בודקת בחבית אם היין טוב. כיון שהרגישה שפירסה נדה ישבה לה ולא נגעה בחביות שלא יטמאו:

אמר לה הא קהיתין. פי' ר"ג אמר לה ודאי החמיץ היין שעמדת מלבדוק עוד [מת"כ] או פירושו שאמר לה נלאית. שחשב שנלאית ביגיעתה ולזה ישבה. והחולשות מכונה בקהוי מענין אם קהה הברזל הוא הסרת כח חדודו [יפ"ת]:

א"ל לא לא מפני שהחמיצו ישבתי לי או לא מפני שנלאתי ישבתי. ואז הבין שמשום טומאה ישבה לה. ואמר אוי שנטמאו כל החביות והלך לו היין לאבדון כי הוא היה אוכל חולין בטהרה [ע' נדה דף ו' שהיו יין של תרומה ע"ש רד"ל]:

תתיהב ליך כו' תתן לך נפשך כמו שנתת לי נפשי. שנפשי נבהלה מאד ועכשיו חזרה עלי. והוא ע"ד תנוח דעתך כמו שהנחת את דעתי: