עץ יוסף על ויקרא רבה יג:א

פתח אוזן שומעת כו' משום דפירושו לאמר אליהם היינו לבנים לאלעזר ואיתמר כדר' חייא דלקמן. בעי למימר דטעם זכותם לזה מפני ששמעו תוכחת משה כשכעס עליהם ושתקו כדלקמן. ולהכי מייתי סמך מהאי קרא כדמפרש ואזיל:

אלו בניו של אהרן פי' זה הפסוק נתקיים בבניו של אהרן:

בניו של אהרן שהיו בצד המיתה בקרב חכמים כו'. כצ"ל ולשון תוכחת חיים דרש. שע"י שקבלו תוכחה זכו לחיים אחרי שנגזר עליהם מיתה [רד"ל]:

שהיו בצד המיתה שהיו קרובים למות עם נדב ואביהו [והיינו כמ"ד לעיל פ"י ומטים ליהרג אלו בניו של אהרן שהיו בצד המיתה] וזכו להנצל ולהתייחד הדבור עליהם. ומפרש תלין ענין חיות וקיום כמו ביקר בל ילין. והכי דריש קרא אוזן שומעת תוכחת חיים תלין בין החכמים דהיינו שבחייה נתייחד הדבור לה עם החכמים דהיינו אהרן ומשה. ובזה טוב חלקם שעם היותם קרובים למות היו וזכו למעלה זו:

הה"ד ואת שעיר החטאת. מפרש ואזיל איך שמעו בני אהרן תוכחת משה ושתקו אע"פ שהיו יודעים להשיב יפה כדלקמן. ואגב מפרש כל הני קראי הכא:

אם שחטתם כלו' אם שחטתם אדעתא לאכול:

בג' מקומות כו' והא דלא חשיב דמעשה זמרי דאמר בבמד"ר נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה. משום דהתם הוה מילתא טפי מכעס דהיינו צרה ויגון גדול על עזותו וחלול כבוד השי"ת בפרהסיא:

שכח לומר להם הלכות שבת. עד שבאו אליו ביום השבת אז אמר להם כדאיתא במכילתא שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט באו לשאול אם נצא או לא. ואמר להם את ששבידכם אכלו אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים אמר להם כי שבת היום לי"י. הרי שעדיין לא הודיע לישראל שאסורים בלקיטתו ביום השבת עד יום השבת שאמר להם אכלוהו היום וגו'. ואע"פ שביום הששי שמצאו לחם משנה אמר להם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לי"י מחר וגו'. אפשר שחשבו שאע"פ שיכולים ללקוט בשבת הקדים להם לחם משנה ביום הששי כדי שיהיה מתוקן להם לחם השבת מיום הששי שאסורים בתיקונו ביום השבת. וזה אמר את אשר תאפו אפו וגו'. אבל אם ירצו ללקוט בשבת לאכול כמות שהוא חי יצאו ללקוט:

אמר אלעזר הכהן תחתיו שאם לא מפני שכחת משה מ"ש השתא דקאמר אלעזר הדין לישראל ולא משה:

למשה רבי צוה הקב"ה שהוא יאמר אליכם. ולי לא צוה יי ע"י משה שאני אומר להם הלכות אלו. והיינו כאשר צוה ה' את משה. דאל"כ מאי קאמר והלא כל התורה צוה ה' את משה ומפי משה היו כולם מקבלים. ולא היה עולה על הדעת שה' דבר וצוה לאלעזר. אע"כ שה"ק שצוה ה' את משה שהוא יגיד לכם. אלא שהוא שכח לומר ואני אומר תחתיו. דהשתא קמ"ל דלא יחשבו שה' דבר וצוה את אלעזר ע"י משה שהוא יהיה המגיד ההלכה לישראל:

נעלמה ממנו הלכה שאונן כו'. יש לתמוה שהרי השכחה קדמה לכעסו שאילו זכר שאונן אסור בקדשים לא כעס על שלא אכלוהו. וע' ביפ"ת מה שמתרץ:

לא אשתריתון וכי גם אתם לא נשארתם מן המיתה שגם עליכם נקנסה מיתה אלא שהועיל תפלתו של משה על המחצה כדלעיל. ודייק זה דאל"כ הנותרים למה לי:

בדיבור עינה כנגדו כלו' בכח. דל' דבור בלי לשון אמירה אחריו מורה על קושיא. ולשון הת"כ אין דבור אלא לשון עז. וזהו שמביא דבר האיש וגו' קשות:

והיום אקריב קרבן בניחותא. כלו' אף שהיום מתו בני הייתי מקריב קרבן אילו הייתי רוצה משום דכהן גדול מקריב אונן. וקמפרש הן היום היום הקריבו כדמפרש בגמרא דקאמר ליה משה דלמא באנינות אקריבתיה ופסלתים. והשיבו אהרן וכי בני שהם הדיוטות הקריבו היום על ידי היתה ואני כ"ג ומקריב אונן:

והיום יאכל בקדשים בתמיה:

אסור לאונן דכתיב לא אכלתי באוני ממנו:

הוציא כרוז כו' דריש וישמע משה וַיְשַמַע שהשמיע הדבר לכל. והוזקק לזה דאל"כ וישמע למה לי. לא הו"ל למימר רק וייטב בעיני משה דאי אפשר לפרש לשון קבלה כמו וישמע אברהם אל עפרון. דזה בכלל וייטב בעיניו:

זכו ונתייחד כו'. דמכיון דקצף משה עליהם. להם להשיבו ולא לאהרן. אלא שמפני הכבוד שתקו:

לאמר אליהם לבנים בת"כ שנו או אינו אלא לומר להם לישראל. כשהוא אומר דברו אל בני ישראל לאמר זהו הדבור האמור לישראל. הא מה אני מקיים לאמר אליהם לאמר לבנים לאלעזר ואיתמר היינו שלאעזר ואיתמר יהיו שלוחים לישראל שהם יאמרו לישראל: