עץ יוסף על ויקרא רבה א:טו

נבילה טובה הימנו פי' לפי שהנבלה נתנבלה באונסה. וזה הת"ח מתנבל בידיו [מעריך המערכות]. או יבואר ע"ד שאמרו בפסחים קי"ז הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי. וזה שאמרו כל ת"ח שאין בו דעה ר"ל שאין לו דעה קיימת ומיושבת עליו שאין בו מוסר ודרך ארץ. אבל הוא הפכפך בדבוריו. נבלה טובה הימנו ר"ל טוב לו יותר להפוך בנבלה [מהגאון מו"ה שאול מווילנא]. והרד"ל כתב שלא יתגאה בחכמתו וכדרשת האדר"נ מאם נבלת בהתנשא:

תדע לך שכן הוא פי' תדע לך שראוי להיות דרך ארץ ומוסר בת"ח ולא סגי ליה בת"ת. דהא מרע"ה שהיה גדול החכמים והנביאים הוצרך ליזהר גם בדרך ארץ:

להלן הוא אומר כו' הוא דרוש אחר להבדיל בין מלות הקריאה שהיתה למשה בתחילת נבואתו [שגם שמה היתה בלשון קריאה שהיא נבואה גדולה] לבין קריאה הנאמר כאן שהיא מדריגה היותר רמה. כי בסנה כתיב ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה. הרי דמתוך הסנה מפסיק בין קריאה לדבור דמשמע דאתא לומר שמשם קראו והסנה מפסיק ביניהם. והיינו דקאמר ליה אל תקרב הלום. אבל באהל מועד אין כאן הפסקה שקוראו שיבא בא"מ אשר שם האלהים. ולכן אמר מא"מ בתר וידבר לאשמועינן דלא אתא למימר דא"מ מפסיק ביניהם. אלא אתא למימר שהדבור לא היה יוצא לחוץ לא"מ כדלעיל סי' י"א. דלא היה צריך הכנת משה לזה כי היה מוכן תיכף לזה. ודעתם שהיה מדרגת משה אף בתחילת נבואתו ג"כ גדולה. והראיה שנאמ' בל' קריאה. ורק שמה מפני שהיה עת הכעס על ישראל. ולכן היתה זאת סיבה ומניעה לנבואת משה:

כשהוא מצוה את השליח להוציאו אינו מכניסו אצלו אלא מצוהו מבחוץ. שאין עבדו כל כך חביב בעיניו. וכן ישראל קודם מ"ת היו במצרים כעבד שחבשו רבו בבית האסורים. ולכן כששלח את משה לא דבר עמו אלא מבחוץ. אבל משקבלו התורה היתה השכינה שמחה עמהם כאב עם בניו. וכשצוה משה עליהם היה מקרבו אצלו:

אבל באהל מועד דומה למלך כשהוא שמח עם בניו. כצ"ל [ידי משה]:

בין ברכיו וכדרך אדם על בנו כצ"ל [יפ"ת]: