עץ יוסף על שיר השירים רבה ז:ג:ג

אסטרובילין. פירוש בלשון יוני מין פרי ארז הנאכל ויש בו גרעינין הרבה נתונין אחד אחד במדור שלו בתוך קליפה קשה וגדולה מרמון (מוסף הערוך). ובפירוש הרמב"ם (עיין עבודב זרה פ"א מ"ה) איתא איסטרובולין פיניוני"ש בלע"ז שהם גדלים בירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו והם משונים בתמונתם ובמראיתם מן הגדלים בשאר ארצות:

מילתן. הברית מילה:

מה חטה זו סופגת. שואבת בקרבה המים כספוג, ובתרומות פ"י (מ"ג) תנן שהשעורים שואבות ולא חטים, צריך לומר דשם מיירי לשאוב ריח אם נתונין על פי החבית של יין וכיוצא בו, וכאן פירושו שהקמח של חטים סופגת ומקבל בתוכו מים יותר משאר מיני תבואה:

פסולת שלהם נמדדת עמהם. כוונתו מה חטים צריך הלוקח לקבל רובע הקב טנופת, והפסולת נמדד עמהן כדאיתא בבבא בתרא דף צ"ג וצ"ד, כך ישראל הפסולת נמנה עמהן, וזהו שאמר במדרש (תנחומא) כי תשא וגו' (סימן ב) זה שאמר הכתוב בטנך ערימת חטים וגו' מה חטים הללו כולן עולין במנין רצה לומר אף הטנופת כמו שכתבתי לעיל, אף ישראל הכל עולין במדה:

אין יוצאין אלא במנין. לראות כמה כורין הוא זורע:

וכשנכנסין אל הגורן. כן צריך לומר (מתנות כהונה):

משפלות. קופה שמוציאין בה את הזבל:

התבן והמוץ והקש היו מדיינין כו'. תבן הוא השבלים של תבואה אשר בתוכם מונחים הגרעינים, ואחר שנידושו מהם הגרעינים נקראו השבלים הריקנים בשם תבן, והם היו לפנים לזבל בהם את השדות, כי לפני הדישה פרדו וחלקו את השבלים מהקנים והגבעולים לבדם, ואז דשו את השבולת בכלי דישה הנקרא מורג (ישעיה מ"א, טו ועיין שם ברד"ק). והקנים והגבעולין שעליהם יגדלו שבלי התבואה נקראים בשם קש, והם היו עומדים לשריפה להחם בהם תנורים ולשריפה לבנים. והמוץ (שפריי"א) הוא פסולת הדק שבתוך השבלים אשר יפרח במרוח התבואה ורוח תשא ותפיץ אותם. וראיה לכל זה (מלאכי ג, יט) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש וליהט אותם היום הבא וגו', וכתיב (ישעיה כ"ה, י) כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ מַדְמֵנָה, פירש רש"י מתבן תבן, מדמנה טיט, וכן לדומן על פני האדמה יהיו (ירמיה ט"ז, ד) עד כאן לשונו, וכן (תהלים פ"ג, יא) היו דומן לאדמה, ופירושו זבל ואשפה לזבל בהם אדמות שדות וכרמים. ועל זה שאמר המדרש במשל נטל התבן והשליכו לארץ הוא כדכתיב (ישעיה כה, יב) הֵשַׁח הִשְׁפִּיל הִגִּיעַ לָאָרֶץ עַד עָפָר, ועל זה שאמר במשל נטל הלך לו המוץ לרוח הוא כדכתיב (ישעיה מ"א) וגבעות כמוץ תשים תזרם ורוח תשאם וגו':

עד שיבוא היום. נוסח אחר עד שיגיע הגורן שנאמר (מיכה ד, יב-יג) כי קבצם כעמיר גורנה וכתיב קומי ודושי וגו' הדא הוא דכתיב כי הנה יום בא וגו' וכתיב תזרם ורוח תשאם וגו' עד כאן (אות אמת):

היום של הקדוש ברוך הוא. לעתיד לבא: