עץ יוסף על שיר השירים רבה א:א:יא

על כל כו'. רצה לומר על כל פסוק ופסוק, והכי גרסינן בסדר חקת (יט, ג) ובמדרש קהלת (ז) על פסוק (כג) כל זה נסיתי בחכמה (סימן ב) [מתנות כהונה]:

ויהי משלו אין כתיב כאן כו'. בבמדבר רבה פרשה י"ט איתא שיריו אין כתיב ככן אלא שירו שירו של משל, וכתב המתנות כהונה שם שיריו לשון רבים, ובספר אות אמת כתב שם שצריך לומר ויהי שיריו של שלמה אין כתיב כאן אלא ויהי שירו שירו של משל חמשה ואלף עד כאן לשונו. ועיין בקהלת רבה הנזכר לעיל:

טעמיה דמתלא טעמא דמתלא. כן צריך לומר (רד"ל). ובפסיקתא גרס שירה אין כתיב כאן אלא שירו שיורו של משל, ואין כתוב שם טעמא דמילתא זה (אות אמת):

אלא תשע מאות וחמשה עשר פסוקים. וכן נמסר לנו הסכום של פסוקי משלי, אבל בבמדבר רבה פרשה י"ט ובקהלת רבה על פסוק הנזכר לעיל גרסו חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים:

שנים ושלשה טעמים. והוא הדין שיש מכמה פסוקים ארבעה טעמים כדי שיבא סך שלשת אלפים, ועיין מה שכתוב בשיר השירים רבה [פרשה] ז' סימן (מ"א) [יב] (פסוק ז):

נזם זהב וחלי וכתם. הרי הזכיר והמשיל (התוכחה שמסיים אחר כך מוכיח חכם כו') לשלשה דברים, שכל אחד מסתמא ממשיל דמיון ומשל אחר (רד"ל):

אין צריך לומר תשב. שאם העמידה אסורה קל וחומר הישיבה, ובן בנו של הקל וחומר שהדיבור אסור (מתנות כהונה):

אמר רבי עקיבא כו'. משנה היא במסכת ידים פרק ג' (מ"ה), והכי איתא התם קודם דברי רבי עקיבא, אמר רבי שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאין את הידים, ורצה לומר שקבלתו היתה שבשניהם היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים, ועל זה קאי רבי עקיבא ואמר חס ושלום כו':

על קהלת. שזה שסבירא ליה שאינו מטמא את הידים סבירא ליה שקהלת לא ברוח הקודש נאמרה אלא חכמתו של שלמה היא ולא גזרו שיטמא את הידים אלא על ספר. ועיין במגילה דף ז, א':

אמר ליה הוצא לי ממנה קמח ואחר כך הוצא לי ממנה סלת ואחר כך הוצא לי ממנה קלוסקיא אחת יפה. כך מכל חכמתו. כן צריך לומר. ועיין בתנחומא סדר תצוה [סימן ה] (אות אמת). וכוונת המשל הוא כך, האחד הוא ה' אחד שנתן לשלמה עבדו רוח נכון לברר האוכל והיא הקלוסקיא היפה, שהיא האהבה אליו יתברך, מתוך הפסולת והסרת הסובין, שהוא בביטול הדעות הנפסדות, והוצאת הסולת היא היראה אשר הוציא אותה בסוף ספר קהלת ותחלת משלי, ועשיית הקלוסקיא היא האהבה הכתובה בספר הזה ספר שיר השירים, אשר על כן היו כל הכתובים אשר כתב שלמה המלך עליו השלום ברוח הקודש בשני הספרים הקדומים אל הספר הזה קדש, יען הם מביאים אל התכלית העליון הזה, כי הסרת ובטול הדעות הנפסדות היא הסרת הסובין שהוא צורך להוצאת הסלת שהיא היראה היא המביאה למציאות הקלוסקיא, אך שיר השירים שהוא התכלית עצמו הוא משל אל הקלוסקיא עצמה ועל כן היא קודש קדשים, ורבי אלעזר בן עזריה בעל המשל הזה סבירא ליה ששיר השירים אמר באחרונה (מהר"מ אלמושנינו):

אלא שיר השירים לישראל. שמשלי וקהלת הם דברי מוסר גם לאמות העולם אבל שיר השירים מיוחד רק לישראל:

המשובח שבשירים המעולה שבשירים המסולסל שבשירים. אמר שלשה לשונות, משום שהשיר ישובח משלשה פנים, הראשון מצד עיקר המכוון בו, והוא פנימיותו, כי השיר משל לענין פנימי מכוון בו, והשנית בענין המשל עצמו שיהיה בנוי על דבר חכמה ומוסר, כמשלי שלמה שיש סוד חכמה בפנימיותם ודברי מוסר בחיצוניותם, והשלישית בצחות הלשון והמליצה. לזה אמר כנגד הראשון המשובח שבשירים, כי התוכיות אשר בשיר זה הוא משובח מהתוכיות שבשאר השירים, וכנגד השנית אמר המעולה, כי במשל שהוא ממשיל לדודי היין וריח שמנים ובשמים ויתר המשלים טעם נאות ודברי חכמה, וכנגד השלישית אמר המסולסל, כי הסלסול הוא היופי והקשוט כמסלסל בשערו. ופירש תוכיות השיר הזה ואמר שעשאנו שירים שהוא לשון שבח כפי פירושו בשירות היכל, וענינו שישרים שבח העולם והדרו, שהם מקבלים ראשונה השפע מאתו יתברך ואחריהם כל העולם (יפה קול):

דבר אחר שיר השירים המשובח כו'. הדבר אחר בא לומר שיש להם יתר שאת והוא מה שישרים מושפעים ומונהגים מההשגחה הפרטית, אבל שאינם ישרים מהמערכות, וזה אמר שעשאני שיורים בעולם שאנו משויירים ונבדלים לה' לבדו, וכאומרו ה' בדד ינחנו (יפה קול):

רבי יוחנן כו' בשם רבי שמעון בר אבא נאמר שירים כו'. רצה לומר שרבי שמעון בר אבא אמר שהמעלה לישרים בדבר יותר גדול, והוא החכמה והנבואה המושפעים על ישרים יותר מעל השאר, ולפי שזה כבר נכלל בשאר השירות שנזכר בהם ההשגחה האלהית בישרים על ידי מעשיהם, לזה אמר שההבדל שבשאר שירות הן מקלסין אותו כאילו אינם עוזרים אותו כלל, או הוא מקלס אותם כי שבח מעשיהם גדול להתעלות בהם, אבל כאן נזכרו שניהם יחד, והוא שמעשיהם עם צרוף ההשגחה יחד פועלים בעולם מה שראוי לו, ועל זה אמר רבי חנן שיר כפול רצה לומר שיש בו קילוס ה' לישראל וקילוס ישראל לה', ופירושו, שיר השירים שיש בו שני מיני שירים, שהוא קילוסו יתברך וקילוס ישראל, ורבי סימון אמר כפל ומכופל שמלבד הכפל הנזכר, הוא עוד כפול, למה שיש בו שני בחינות, האחת משל ויופי המליצה כנזכר לעיל, ושני תוכיות כנזכר לעיל (יפה עינים):

או הוא. הקדוש ברוך הוא:

שנות האבות. אברהם חי מאה שבעים וחמש, יצחק מאה ושמונים, יעקב מאה ארבעים ושבע:

ואין תימר כו'. אם תאמר הרי יש שנים יותר:

שנות רעבון. אחד בימי אברהם, ואחד בימי יצחק, והוצרכו לעקור דירתם ולטלטל מארץ לארץ מפני עקת רעב וחייהם אינם חיים (מתנות כהונה). או אפשר השני שנים רעבון שהיה בימי יעקב, כמו שנאמר (בראשית מה, ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ואחר שבא יעקב למצרים פסק הרעב כמו שאמרו חכמינו ז"ל (תוספתא סוטה פ"י ה"ג הובא ברש"י בראשית מז, יט) :

דבר אחר רבי יודן כו'. הני תיבות דבר אחר מיותר (אות אמת):

כל מקום שנאמר במגלה זו כו'. ובמסכת סופרים (פ"ה הי"ז) איתא כל שלמה האמור בשיר השירים קודש חוץ ממטתו שלשלמה, ויש אומרים האלף לך שלמה. ובפרק שבועת העדות (לה, ב) איתא כל שלמה בשיר השירים קודש שיר למי שהשלום שלו:

בכנסת ישראל. סודו ידוע בדרך הקבלה (מתנות כהונה):