עץ יוסף על שמות רבה ו:א

הה"ד ופנתי אני כו'. משום שרוצה לפרש וידבר אלהים אל משה שבקשה מדת הדין לפגוע במשה על שהרהר אחר מדות ה'. לכן מייתי הך דרשה. כי מה האדם שיבא אחרי המלך. להרהר אחריו. כמו שיבואר בהמשך הדרוש:

על שלמה ועל משה. דעל עצמו וכיוצא בו אמר שלמה כדמסיים הכתוב כי מה האדם וגו' שמדבר בעדו וכל הדומין לו [ת"נ]:

נתן בה מצות עשה כו' ונתן למלך כו'. ר"ל ששאר כל המצות הנתונות לישראל אם זה לא יקיימה יקיימוה אחרים. אבל מצות המלך שהמלך דוקא נצטווה בה אם לא יקיימנה המלך נמצאת בטילה [ת"נ]:

והחכים על גזירתו של הקב"ה. ששלמה התחכם במחשבתו כי איש כמוהו לא יסור לבבו וחשב שלא אסרה תורה אלא למי שיסור לבבו:

עלתה יו"ד של ירבה. ד"מ כאילו האות צועקת על עשקה ונעשה דינה. והכוונה כי משפטי ה' אמת לא ימוטו לעולם. אבל דעת חכמי האמת דברים ככתבם כי אותיות התורה חיות ורוחניות הם:

יו"ד של ירבה. ואע"ג דלכאורה יאות התרעומות בלמ"ד ואל"ף דלא ירבה שעבר על הלאו. עלתה יו"ד לפי שהוא קרובה יותר אל המלכות כי היא אות ראשון שבשם הגדול [ת"נ]:

אין אות בטלה מן התורה. דכתיב כי לא תשכח מפי זרעו:

שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלים ?קוצה ממך איני מבטל. והיינו שה' יגלה בול דעתו בזה במה שיראו הכל שיכשל בדעתו כמו שהיה שנשיו הטו את לבבו וידעו העם כלו כי אין לנו אלא ד"ת ככתבם בלי הרהור לחלוק:

דברי אגור בן יקא. והיינו שלמה כי ז' שמות נקראו לו כדלקמן במדב"ר פ"י:

שאיגר ד"ת והקיאן. בריש חזית גרסי' תו כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו. כך למד שלמה תורה בשעתה והקיאה בשעתה. וע"ש ביאורו:

שאיגר ד"ת. מלשון אוגר בקיץ בן משכיל:

דבר זה. מפרש נאם הגבר אמר שלמה הקב"ה צוה לא ירבה לו נשים בעבור איתיאל שישאר דבק עם אל ואני איתיאל ואוכל לצרף עמי הרבה נשים ולא יטו לבבי. וזה ופניתי אני שהוא פרט יוצא מהכלל [אמרי יושר]. ומפרש הלמ"ד של לאיתיאל השני נוסף ומלת אל מלשון כח. ואוכל לעמוד שלא אסור ע"י הנשים [יפ"ת]:

נוח לו לשלמה שיהא גורף כו'. פי' היה נוח לו להיות מפנה ומנקה הצנורים שלפני הבתים מלהיות מלך ישראל כי אם לא היה מלך לא היה בא לידי עבירה זו שיכתב עליו מקרא זה:

והייתי מראה לעצמי. שהיה מורה היתר לעצמו בחשבו שיודע טעם הדבר:

אחר מדותיו וגזרותיו. פי' מדותיו שמתנהג בהם בעולם לקונן קצת ולהעניש קצת אין להרהר אחריהן. ופי' גזרותיו מצותיו בתורה שלא נדע טעמם:

חצובים. נחצבים ומיושרים ומתוקנים היטב מכל צד ופינה [מת"כ]:

טרם הוא נמלך כו'. וזהו עשוהו לפי שנעשה בעצתם ובהסכמתם הו"ל כאילו הם עשוהו [יפ"ת]:

נמלך בפמליא שלו. כדאמר בב"ר גבי נעשה אדם:

כי דינו דין אמת. דהיינו מעשיו בעולם [יפ"ת]. עוד מרומז בזה כי דינו דין אמת פי' כנגד חלק המשפטים. כמו הדן דין אמת לאמתו. וכנגד חלק החקים אמר וגזירותיו אמת. כי בדבר החק שהוא מילתא בלא טעמא שייך לומר גזירות גזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור עליה. וכנגד חלק העדות שהם שאר מצות אמר וכל דרכיו בהשכל [ת"נ]:

כל אמרת אלוה צרופה. ומזוקקת כמצרף כסף שמלאכי השרת בחנוה בכור דעתם:

כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. שבזה רמז לו הקב"ה שיכביד פרעה עולו עליהם. ואילו שמר משה הדבר ושת לבו לדבר לעיין עליו היה מבין כוונת הקב"ה ולא היה מטיח דברים. וכמ"ש פ"ג סי' י"ג ע"ש:

ואני אחזק את לבו. שמות ד' פסוק כ"א:

מה שכבר גילה לו. ופי' את אשר כבר עשוהו גזר דין שנגזר על המצריים בעצה והסכם פמליא של מעלה כדרכו בכל גזירותיו כדלעיל. ופי' למה יהרהר בגזירה שגילה לו שהוא מדת הדין ממנו ובית דינו:

בעבור לעשות בו דין. ופירוש ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ושלחתי את ידי וגו' לעשות לו דין תחת אשר העבידום כו':

תחת אשר העבידום בעבודה קשה. ר"ל יותר מגזירת הקב"ה לכך היה מחזק את לבם ונעל שערי תשובה בפניהם:

הה"ד וידבר אלהים. ואין אלהים בכל מקום אלא מדת הדין:

שבשביל צער ישראל. ואין אדם נתפס על צערו:

אני ה'. והויה הוא רחמים: