עץ יוסף על שמות רבה מה:ב

עטרה שנתן בראשם וכדאמר בפרק ר"ע כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכ"א מישראל שני כתרים. ופרש"י ב' כתרים של זיו שכינה:

ורשב"י אומר זינאות שחגר להם. כת' הרב"ן בפירושו כלו' שחגר להם הקב"ה בשעת מ"ת כלי זיין להנצל מכל פגע המות. אבל מ"ש לקמן פ' נ"א הא דאמר רשב"י כלי זיין נתן להם ובתר הכי מייתי דר"ה אמר זינאות הלבישן צ"ל דאין זינאות כלי זיין אלא חגורה כמבואר בערוך. וא"כ צ"ל דאגדה דידן חסר. וכך צ"ל רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הקב"ה ושם המפורש חקוק עליו. ר' הונא אמר זינאות שחגר להם. וכן אי' ? זה בשלימות בתנחומא פ' תצוה ע"ש:

פורפיראות שנא' ואעדך עדי כו'. ומשמע ליה שהוא על הלבוש כמו שמצינו וככלה תעדה כליה. או מדכתיב בתריה ואכסך משי. אולם בחזית שם יליף רבי סימון פורפירא מואלבשך רקמה:

וכה"א את ה' האמרת היום כו' פי' המצות שב"א עושים הם המלבושים כידוע ליודעו חן. וזהו פי' הכתוב את האמרת היום שעשית לו מלבוש רוחני (ופי' האמרת ל' בגד) ע"י עשיית המצות. וגם השי"ת האמירך היום ועשה לך לבוש רוחני ג"כ:

ראה כבוד שחלק אפסוק והיה כל אשר מבקש ה' יצא אל א"מ וגו' קאי. מדכתיב והיה כל מבקש אתי לרבויא אף המלאכים (ת"נ):

הימנון פי' שבח (ערוך):

לא כך התניתי כלו' הלא תנאי היה בינינו בענין פנים אל פנים כמבואר. שפני משה ירצו את פני ה'. וכן להיפך. ופי' כאשר ידבר איש אל רעהו כדרך שאדם מרצה את חברו:

שנא' ודבר ה' אל משה. משום סיפיה מייתי ליה דכתיב ושב אל המחנה:

אמרה כנסת ישראל כו' ומחשבת אני ואומרת לכמה שנים גאלתני כו'. כלו' מה נשתנה גלות זה מכל גליות שעברו עלינו שהיה להם קצבה. ולגלות הזה אין קצבה ותכלית:

יש לי מיון פי' כמה שנים יש מעת שפשטה מלכות יון עד עכשיו:

אמר רשב"ל אם חלאים הם כו'. כלו' אם אין החטא גדול אלא שכעס ה' עלינו. יש תקוה שירפא בתשובה ויסורין כחולה שיש לו תקוה. אבל אם החטא גדול עד שנדמינו למתים לגמרי ומאס ה' בנו אין תקוה. וזה דומה ממש למ"ש רשב"ל גופיה גבי בכה תבכה בלילה אמר רשב"ל אם חליים הן אית סבר דכל דחשש סופיה למברי ואם שינוי ימין עליון לית סבר:

שלא חלינו מלפני הקב"ה. דרש חלותי ל' תפלה ותשובה. כלו' תפלתי גרמה לי ע"י שלא התפללתי אליו נשתנית ימין עליון:

שלא חלינו ואע"פ שחסר לשון השלילה. מצינו לשונות משמשים על הפך הפעולה כגון ובכל תבואתו תשרש:

השכח חנות אל מה שלא פי' פסוק זה קודם משום דדרך המד' בכ"מ לסיים בענין השייך לפרש שהתחיל בו. וכל הדרושים אין להם שייכות לפ' שלפניו אלא בדרוש הפסוק הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד כבראשונה כשהיה משה בכעס (ת"נ):

שכחת אותן הדברים שאמרת וחנותי את אשר אחון. דהיינו אע"פ שאינו הגון כמ"ש בגמרא:

בראשונה כשהיה משה כועס. דריש לרצות לקבל פיוס. ולפייס לאחרים כאילו כתיב לרצות הלמ"ד בשו"א והרי"ש בפתח:

מזגין רותחין בתמיה והוא ד"מ כשא' מוזג רותחין השני ימזוג צונן. וכאן כל הפנים מוזגין רותחין. והוא רמז לרתיחת הרוגז:

לא אתה הוא שכעסת עליהם תחלה. ואחר שאחר התחלת בכעס התרצה אתה להם תחלה ואעשה כן גם אני:

שוב אל המחנה דמה דכתיב ושב אל המחנה קרי ביה ושוב:

שנא' ויאמר משה אל ה' ראה. פי' ראה שאין אתה יכול להניחם ואיך אתה אומ אלי העל את העם הזה: