עץ יוסף על שמות רבה מב:ז

עברו מן הדרך אשר צויתים אכ"כ. תרתי קשה ליה. חדא דלימא עברו. שנית דמהר ל"ל הא פשיטא דממ"ת עד השתא זמן מועט הוא. ומשני דסרו כתיב לרמוז סריות. ומהר אתא למימר כי לא חטאו בסוף מ' יום אלא יותר מהר דמיד סרו ולא עשו (פי' לא עכבו במחשבתם הטובה) לא שעה ולא שתים. ומ"ש עכשיו נעשו סריות כלומר עכשיו הראו בפומבי סריותם:

אלא מיד סרו כר' מאיר דבסמוך דקאמר אף לא יום אחד. ואיידי דבעי לאתוי דר"מ מייתי נמי דרשב"י ודר' אליעזר דלדידהו היו קצת ימים בלא חטא ולדידהו סרו מהר אתא למימר שלא היה החטא בסוף המ' אלא ימים מועטים אלא כ"ט יום או י"א ימים:

כמ"ש אחד עשר יום מחורב ואחר באו דרך הר שעיר. דרשו סמוכים. ודי זהב [דהיינו תוכחתו של עגל הזהב כמו שת"א ועל דעבדו עגל דדהב] אחד עשר יום מחורב פי' שעשו את עגל הזהב אחר י"א ימים של מעשה חורב שהוא מ"ת כי הוא חורב הוא הר סיני דאז באו לדרך שעיר דהיינו החטא. ור' אליעזר ב"י דורש כן אחד עשר יום מאותן הימים שהיו מחורב עד מעשה העגל דהיינו מ' יום יצא להם דרך הר שעיר:

מחרף כדלעיל גבי הנה אנכי הולך למות:

מנין שכן מיכה מפרש. כלו' שדרך הנביא לפרש ולא לסתום:

ואתמול עמי לאויב יקומם. כלו' רק יום אתמול נקראו עמי אבל אח"ז לאויב יקומם נגד ה' ית' והיום אלה אלהיך ואע"ג דלא אמרו כן אלא אחר ארבעים יום מ"מ כיון דמיד חשבו לפרוש מה' הוה ליה כאילו מאז אמרו ליה:

ימים אין מספר. כמה ימים שנים כו'. ומסתבר ליה דמקרא זה מיירי במ"ת דכתיב שם התשכח בתולה עדיה כלה קשוריה וזה משל לישראל בעת מ"ת שנקראו כלה והיו מקושטים בעדי עדים שנתן להם כנזכר בתורה הורד עדיך מעליך וגו' ויתנצלו את עדים וגו'. ואע"ג דמלת ימים דבוק למלת שכחוני. ה"פ ועמי שכחוני ימים היינו לסוף שני ימים. ולגודל מיעוטם גם המה אינם חשובים במספר כלל וכאילו מיד שכחוני:

שנא' ואותי יום יום ידרושון. לעיל מיניה כתיב והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. ומפרש ליה הכי והגד לעי פשעם וחטאתם היינו מה שלא דרשוני אלא יום יום ר"ל ב' ימים. ואח"כ פשעו בי. ושני הימים האלה בוודאי הם ימי מ"ת:

הקשתם את הדרך על ראשה. כלו' דדריש מן הדרך דרך ממש כלו' שסרו ועקמו מן הדרך מהר כלו' מיד בראשו ובתחלתו (וכמ"ש בב"ר פ"נ סרו עקמו עלי את הדרך) שטעו כטועה בדרך מהלכו. ואף גם מיהרו לטעות מיד בתחלת הדרך שלא כדרך ב"א. והנמשל שתיכף אחר שאמרו נעשה ונשמע והיתה בהם אמונה שלימה סרו מהר ועזבו האמונה. וזה מן הפלא איך נהפכו תיכף מן הקצה אל הקצה:

לא בשני ולא בשלישי. נראה לפרש שני שלישי על הימים. דאם פירושו על הדברות לא היה לו להספיק בזה בין התנאים דלעיל מיניה ובין ר"מ שאחריו דעסקי בחדא מילתא והוא כמה ימים חטאו. ור"ש בן חלפתא מיירי מענין הדברות. אלא שפי' בראשון ושני על הימים ויהיו כל דבריהם על הסדר מענין אחד (יפ"ת):

אף לא יום אחד והא דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. פירושו מי יתן והיה זה מה שאמרו בפיהם. בלבבם כל הימים (רי"ף):

בלה' אלהיכם חטאתם שהוא תמיהא שחטאו בכבוד ה' ר"ל באותו דבור הנאמר בכבוד המקום:

לכבודכם כלו' ויש בהם לכבודכם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. וכן כולם פי' הבאים אחריהם דהיינו לא תחמוד לא תענה. אבל כבד את אביך ואת אמך הנאמר קודם לא תרצח לא חשב משום דההוא נמי לכבוד ה'. דג' שותפים באדם וכשיכובד האב ה"ל כמכבד את ה' כדאמר בפ"ק דקדושין:

אלא בשלי והא שהרגו לחור י"ל שלא היתה כוונתם להריגתו אלא לעשות העגל שלא ימחה בידם:

ר' אבהו אמר אחד עשר יום כו'. דורש מלת אחד בג' פירושים. א' לשון מיוחד (כמו אחד העם) כלו' המיוחד שבעשר דהיינו אנכי שהוא לכבוד ה'. וה"ק אחד עשר במיוחד שבעשר הדברות שקבלו ביום שהיו בחורב עשו בו כדרך הר שעיר פי' מעשה הר שעיר. פי' ב' לשון אחד היינו שחטאו לכמו שהוא א' וה"ק אחד עשר שמי שהוא א' בתוך עשר הדברות שקבלו ביום שהיו בחורב כנ"ל. פי' ג' ל' התחלה כמו שהאחד תחלת מספר וה"ק אחד עשר ראשון שבעשרת הדברות שקבלו כו' כנ"ל:

היה אומר אומר נבואתו של חבירו שעבר. כדי לברר ולאמת נבואת חבירו שהיא אמיתית. כי גם נביא זה מעיד עליה:

וריב"ל אמר כו' ריב"ל פליג על רשב"נ. דלית ליה לריב"ל שהנביא היה צריך להזכיר נבואת חבירו. ולפי שאנו מוצאים קצת נבואות שנאמרו מפי שנים כגון נבואת חורבן מואב חשבון ואלעלא שנזכר בישעיה וירמיה. לה"ק ריב"ל לנבואתו הוא נזקק כלו' לא להזכיר נבואת חבירו נזקק אלא לנבוא עצמו שרצה ה' שגם הוא ינבא על דבר זה:

חוץ ממשה שהתנבא דברי כל הנביאים אע"פ שלא היה צורך לנבואתו וזה לפי שכל הנביאים יהיו מתנבאין מעין נבואתו שכולן תלמידיו ואינן מתנבאין אלא מכחו:

שאמר כל דברי הנביאים ושלו. היינו מה דגרסי' בפ"ק דתענית מי איכא מידי דלא רמזה משה באורייתא. וטעמא משום דמאלה המצות ילפינן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדאי' פ"ק דמגילה: