עץ יוסף על שמות רבה מא:א

כך פתח רבי תנחומא לך ה' הצדקה דרש ויתן ל' מתנה וחסד וצדקה. ולזה מביא פסוק לך ה' הצדקה. ואגב אורחיה מפרש ליה בכמה אנפי:

מהו כן כיון שהצדקה אצלו ולמה הבושת הזה ודריש אפי' בשעה כו' ופי' הכתוב כך הוא אף כי לך ה' הצדקה שאתה מביט את צדקותינו שאנו עושים צדקה אין לנו מצח לשאול מלפניך דבר בזכותינו כי אנו מתביישים ממעשינו הרעים שהם מכריעים לחובה לבד במעשר ראינו שהתורה התירה לנו בעבור זה לעורר צדקתינו ולומר שישגיח עלינו בעבור זה כמ"ש עשר בשביל שתתעשר:

כ"מ שכתוב בתורה השקיפה. בתורה לבדה ולא בנביאים וכתובים. ובתורה באמת אין גם א' מל' השקפה שאין בו צער חוץ מזו ובזה גלתה התורה לנו גודל כח של מוציאי מעשרות שהופכין את הקללה לברכה:

חוץ מזו אמר רבי אלכסנדרי כו'. נראה שטעות נפל בכל הספרים בכפל מאמרו של רבי אלכסנדרי וכצ"ל חוץ מזו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך. אמר רבי נחמיה אפי' כו'. פי' דרבי נחמיה מפרש שני פירושים על פסוק לך ה' הצדקה. שפי' ראשון קאי אנתינת צדקה שיש לנו בושת פנים לבא בזרוע לאמר להשי"ת תן לנו דבר מה בשכר הצדקה שאנו עושים. אבל בשכר המעשיות יש לנו לבא בזרוע וחדמסיים. ולפי פי' שני ביאר הכתוב לך ה' הצדקה לך נאה לעשושת צדקה עם הבריות שאתה נותן להם ברבוי והשפעה די מחסורו אשר יחסר לו. אבל לנו בושת הפנים למה כשאנו נותנין צדקה ומעשרות אינו אלא דגר מועט אחד מעשרה וא' מחמשים כו' ואפילו בדבר מועט כזאת אינם נותנים בשלימות ובעין יפה (ת"נ):

אפי' בשעה שאנו מביטים במעשינו הטובים יש לנו בושת פנים שאין אנו עושים כראוי וכדמפרש. והשתא הוי לך ה' הצדקה כולל אפי' מעשר שגם הוא ממיני הצדקה ללוי לגר ליתום ולאלמנה:

והוא נותן זרע האריס נותן הזרע משלו וג"כ הפעולה היינו הטורח בזריעה וקצירה:

אחד מג' תרומה מדאורייתא חטה אחת פוטרת כל הכרי. אך מדרבנן עין בינונית נותן א' מחמשים:

רי"א לנו בושת הפנים שלך הצדקה. הפך ל' הכתוב. מפני שבענין זה הבושת פנים שהוא המעשה רע קדם אצלם (והיינו צלם מיכה) ואח"כ הצדקה שאעפ"כ העבירם בים:

ושלך הצדקה פי' אע"פ שלנו ואתנו הבושת הפנים. עשית אתה עמנו צדקה:

וכספו של צלם מיכה עובר בים. דקדק בלשונו וכתב כספו של צ"מ ר"ל לא שפסל מיכה עצמו עובר עמו. כי עדיין לא נעשה אלא בימי השופטים נעשה אלא כספו עבר בים. עי"ל שכוונתו על הטס של כסף שהיה חקוק בו השם שבו עשה מיכה העגל ואי' במדרשות שהיה כתוב עליו עלה שור עלה שור והוא השליכו אז לאור ויצא העגל. וכמו שפרש"י בחלק כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף בא מיכה ונטלו בהחבא והיינו כתיב ועבר בים צרה כשהעביר הקב"ה לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעבוד העגל ע"כ. אבל לקמן בבמדב"ר פ' ט"ז אי' כשעברו ישראל בים צלמו של מיכה עברה עמהם. וזהו ע"כ כלשון שני שכתב רש"י בחלק וז"ל ל"א מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים ע"כ:

נאה היה לאבותינו כו' כוונתו להגדיל החטא שלהן שחטאו היפך טבעם שלפי קדושת טבעם היה נאה להם לומר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ולא לאמר לעגל אלה אלהיך וגו'. ולכך הביא ג"כ מאמר יהושע למשה קול מלחמה במחנה לפי שהיה ידוע ליהושע מקדושת טבעם להטיב ולא להרע לכך לא חשדן לכף חובה אלא לכף זכות ואמר קול מלחמה במחנה כו':

א"ל משה אין קול ענות גבורה והיה כאשר ירים משה כו'. לפי שרצה משה לומר ליהושע כי אינה קול מלחמה אלא קול חרופין הקדים משה לומר לו כי אין בהם זכר נפלאות ה' אלא שכחו אל מושיעם ולא זכרו מה שגבר ישראל בזמן שהיו מסתכלים כלפי מעלה דהיינו כאשר ירים משה ידו כמ"ש ז"ל ולא מה שנצחם יהושע הפך המערכה והיינו ויחלוש יהושע כדאי' בתנחומא סוף בשלח:

קול חרופין. ופי' ענות דברים המענין את נפש השומען כשנאמרין לו כדכתב רש"י בחומ"ש:

חסר כלום ר"ל מה היה מקרא חסר אם לא היה כתיב ויעשו נאצות גדולות:

צריך לירד פי' ראוי:

דייך ע"כ די היה ברעה שעשו. אלא שעוד הוסיפו ברעה והקריבו המן לפני העגל:

ולחמי אשר נתתי לך סלת שמן ודבש. והיינו המן שהיו החולים טועמים אותו כסולת מעורב בדבש כדלעיל פ"ה:

וחוזר ויורד ביום האחר. בתנחומא ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה'. מהו ויהי וירד למחר כד"א (ישעיהו נ״ו:י״ב) והיה כזה יום מחר:

וחוקק להם לוחות ס"ל שאחר שעשו העגל נתן ה' למשה הלוחות כדלקמן. ומכיון דכן בעוד שהיו עושים העגל חקקם ה'. דאי מקמי הכי למה עכב את משה שם ולא נתנן לו מיד:

וחוקק להם לוחות והא דתנן באבות שהלוחות נבראו ע"ש ביה"ש היינו לוחות בלי חקיקה:

שנא' ויתן אל משה. לא יליף מהכא אלא שאחר מעשה העגל נתן לו הלוחות כדלקמן: