עץ יוסף על שמות רבה כט:ט

הה"ד אריה שאג כו'. בעי לפרושי אנכי ה"א דאתא לומר שהוא לבדו אל ואין שני כדלעיל. אלא דמוסיף לומר שהמופת על זה הוא מה שהשתיק כל העולם במתן תורה כדאי' לקמן סימן ט'. ולסמך לדבר מייתי האי קרא וכדמפרש ליה ר' יוחנן בסימן ט'. ואיידי דמייתי ליה מפרש הכא רישיה דכתיב אריה שאג מי לא יירא:

שמעתי ממנו נביא כו' ואני אמרתי כו'. שמה שאמר ה' נביא לגוים נתתיך הוא כינוי לישראל דרך בזיון שהם דומים להם וירמיהו התחכם להליץ על ישראל כי אין נכון לומר כן. ולא רצה בפירוש לטעון על דבר ה'. וקרא את ה' מלך הגוים כדי שיקפיד כנגדו שתולה מלכותו בעכו"ם. ואז יטעון ירמיה שממך למדתי. ומה שמצא ירמיהו מקום לומר מלך הגוים במקום הזה. הוא מפני שכוונתו בכאן לומר מי לא ייראך שהעכו"ם יראו ממנו שילמד ק"ו אם על בניו ועל ביתו לא חס כ"ש כו'. ואגב זה קרא להקב"ה מלך הגוים לשון נופל על לשון. אבל לולי זה לא היה טעם לשנות משאר הנביאים שקראוהו מלך ישראל:

מי לא ייראך. מלך הגוים מי לא יתיירא ממך. אחר שפירש הענין תיקן הלשון שכנוי ייראך פירוש יירא ממך. כמו בני יצאוני יצאו ממני:

משל לדניסטוס. פירוש אחרינא הוא דבעי לפרש מי לא ייראך על יום הדין העתיד. וע"כ אמר שפיר מלך הגוים כי אז יהיה ה' למלך על כל הארץ. ואמר שהיראה הזו ילפינן לה מק"ו מיראת יום מתן תורה עם היות לטובה. ופירוש דניסטוס אדם שמלוה מעות לאחרים:

ממי שלוה מי יוכל לעמוד. שמא יקרה שיאבדו מהממון ולא יוכלו לפרוע. יפרע מהם ברעם וברעש:

שנא' ארץ רעשה כו'. ורעש הארץ והזלת ההרים הוא מפחדם שמא ישראל לא יקבלו התורה ויחרב העולם. ועיין בריש רות רבה:

וישראל מרתיתין. מהעתיד כשיבא להפרע מהעוברים שאינם משלמים חובם דהיינו קיום המצות תמורת הנאתם בתורה שקיימה העולם:

ויחרד כל ההר מאד וגו'. מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן. ותכלית הפחד הזה היה כדי להחרידם מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ על הכירם גדלו ותקפו:

למה אלא מפני שדבר כו'. כלו' כלום היה כל זה אלא מפני שדבר דברות על חיים. ועם כל זה מפני פחד העתיד כששיבא ליפרע חרדו:

דברות של חיים. שעל ידם נתבסם העולם שלא יתמוטט. ויהיו חיים לנפשם לעוה"ב:

אריה שאג כו'. קמפרש כמו שמשאגת אריה הכל יראים בודאי דקביע הזיקא. כן כשה' דבר דברותיו הכל יודעים ומתנבאים מה שעתיד להות כשיבא להפרע עליהם וייראו ממנו בוודאי:

ארץ רעשה. כלו' ישראל שהם עיקר העולם רעשו:

שנא' לפני זעמו מי יעמוד. לעיל מיניה כתוב שם הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו וגו'. אם כשבא ליתן חיים בסיני הרים רעשו ממנו וגו' דהיינו מה שהיו ישראל מרתתין כאילו ההר חרד ורועש. כשיבא ליפרע מעוברי רצונו לפני זעמו מי יעמוד:

הה"ד אחרי ה' ילכו כו'. בעי לפרש אריה שאג מי לא יירא שאם ישראל מתייראים מי לא יירא כדקאמר משל למלך כו' ונקיט ק"ו ממ"ת שאם אז ייראו ישראל ממנו כאריה שואג כ"ש העכו"ם לעתיד. ומביא סמיכות לזה מאחרי ה' ילכו וגו':

ונתנה מקום. עמדה ממקומה ופנתה לו מקום (מת"כ):

ומתו. ושוב חזרה נשמתן כדלעיל ע"ש:

ד"א אריה שאג אמרי רבנן. בעי לפרש דאריה שאג משל לחרון אף ה' המורגש בעולם כענין ה' מציון ישאג שענינו הרעש המתחדש מחרון אפו:

בלצה. שם חכם:

מהיכן הרעש כו'. דרך החכמים הקדמונים היה כן לחקור על כל דבר מאיזו דבר נמשך כמו שחקרו על זועות וברקים וגוהה גוהה במס' ברכות פרק הרואה:

שנא' וה' מציון ישאג. וכתיב בתריה ורעשו שמים וארץ וה' מחסה לעמו. ואע"ג דהאי קרא לעתיד מיירי. ילפינן מיניה דכי היכי דרעש דהתם על קנאת ה' לציון הכי נמי כל רעש. אלא רעש דלעתיד יהיה להפליא מאד:

וישראל מה יהיו עושים. שהרי הרעש כולל בעולם והם ג"כ בתוכו. ותירץ שה' מגין עליהם בנס:

בא וראה בהמ"ק נקרא אריה כו'. כלומ' ולה"ק אריה שאג לפי ששואג על הנקראים אריה כנה עצמו אריה:

ומלכות בית דוד נקרא אריה. שנאמר גור אריה יהודה. וישראל נקראים אריה שנא' מה אמך לביאה. כצ"ל (יפ"ת). ואמך היינו כנסת ישראל:

איה מעון אריות. האי קרא במשא נינוה כתיב. וקאמר כנגד גדולת נינוה שלא תבטח בחזקה כי איה ירושלים ובית המקדש שהם מעון אריות ר"ל שישראל שנקראו אריות היו מעונם שם. אשר הלך לביא שם היינו נבוכדנצר והכניעה וא"כ אין בטחון לנינוה מפני חזקה:

עלי לקבל כו'. ואין להקשות דהא כתיב בתורה בהדיא שקבלו עשרת הדברות ולמה ליה להביא לראיה מקרא זה. די"ל דבפסוק זה קמ"ל אף שהיו במורא קבלו את התורה בשמחה כבנבל וכינור והוא גילה ברעדה (ת"נ):

שנאמר עלי עשור כו'. מדהול"ל בעשור ונבל וקאמר עלי עשור ועלי נבל לכן דריש ליה כאילו כתיב עָלַי עשור. פי' עלי לקבל עשרת הדברות בשמחה ובשירים והיינו ועלי נבל:

צפור לא צווח. כי כל הבריות השיגו כבוד ה' כפי אפשרותם. וזה ה' אלהים דבר מי (פי' מי שהוא) וינבא לשון דיבור כדפירש"י בסדר וארא:

לא גאה. לא צעק:

לא עפו. צ"ל לא עפפו (יפ"ת):

קול גדול ולא יסף. פי' שלא נוסף קול על קול ה'. אלא קולו לבד היה בעולם ומפרש לא יסף שלא היה לו בת קול:

בת קול. שעם הקול נשמע קול קטן כנגדו. ועיין בפרשה הקודמת שדרשו ר"י ורשב"ל ולא יסף בענינים אחרים:

שאם ידבר כו'. אם היה מדבר שום בריה היו עובדי הבעל אומרים זו היא קול של הבעל והוא ענה אותנו:

ולעתיד לבא כתיב כו'. כדי לסיים הפרשה במילתא דנחמתא הביא מעין אנכי דעסיק ביה אנכי אנכי הוא מנחמכם: