עץ יוסף על שמות רבה יט:א

זש"ה לב יודע מרת נפשו. מייתי ליה לתת טעם למצות ה' כל בן נכר לא יאכל בו. וזה כל עיקר הדרוש. ומסיים בו בסוף הענין ודרך אגב דרש מקרא זה בכמה אנפי:

מהו כך. שהיה לו לכתוב ובשמחתה שנפש לשון נקבה. והשמחה חוזר לפי פשוטו על הנפש. כמו מרת נפש. כן בשמחת נפש. לכן מפרש ששמחתו חוזר על הלב שבשמחתו לא יתערב אלא הלב תחילה. כלו' שכשם שבמרירות נפש אינו מרגיש תחילה אלא הלב ואח"כ שאר כל האיברים. כך בשמחת נפש הלב שמח תחילה ואח"כ שאר כל האיברים:

היא לעצמה. דהיא משמע מיעוט היא ולא אחר שעלי הכהן לא ידע ולכן חשבה עלי לשכורה:

אלא לעצמה. לאפוקי פנינה שלא היה לה שמחה בלידת חנה כמו שאחז"ל כיון שילדה חנה מתו בני פנינה [ת"נ]:

זו השונמית. שהיא לבדה ידעה מצערה שמת בנה ושום אדם לא ידע מזה וגם בעלה לא ידע כי חשבה מוטב שיעשה הנס בצנעה:

חי ה' וחי נפשך. שאמרה לו שהוא עצמו ילך עמה. וזהו סיומא דפסוק ובשמחתו לא יתערב זר פי' בשמחת השונמית כשהחיה את בנה לא יתערב זר שלא רצתה לקבל תחייתו ע"י גחזי אלא ע"י אלישע בעצמו:

עמדת במסטורין של אלהים כו'. שידעה השונמית סבת מות הילד הוא לפי שניתן בחלקה כי כל ילד שניתן לאשה מותא אתעתד ביה כדאי' בזוהר ר"פ בשלח. ואין ספק שאלישע ידע סוד זה. ולכן אמרה אתה עמדת במסתורין של אלהים פי' במסתריו ובסודו לכן לא יאות לבא להתפלל להחיותו ושניתן לסטר' דדכורא אלא ע"י עצמך. ולא ע"י גחזי. שאף שיוכל להחיותו בסגולת המטה של אלישע. מ"מ אחר שאינו בא בסוד זה לסוף ימות [יפ"ת]:

ד"א לב יודע וגו' זה דוד כו' ובאו לא"י כו'. אין הכוונה שמיד העלו את הארון בבואם לצקלג. אלא ה"ק כשם שהיה לו צער בצקלג כן היתה לו שמחה אחר זמן בעליית הארון [תו"נ]:

זה דוד בשעה כו'. שאף דכתיב שם כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. מ"מ עיקר המרירות היה לדוד שאמר העם לסקלו על שהוא סבב הדבר ברדתו עם אכיש:

מה כתיב שם וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. צ"ל ודוד מכרכר בכל עוז (שמואל ב ז׳:י״ח). וכן ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' [יפ"ת]:

באו המצרים לאכול עמהם. מפני שהיה ריחו של קרבן פסח נודף בכל ארץ מצרים כמבואר בפרשה זו שהיה ריח של פסח נודף מהלך ארבעים יום. וריחא דבשרא קשה הוא:

ח"ו כל בן נכר לא יאכל בו. והא דאמר בסוף פ' שלפני זו שבאו הכשרים במצרים ואכלו פסח עמהם היינו אותם שנתגיירו ונימולו: