עץ יוסף על קהלת רבה יב:ז:א

אימתי והרוח תשוב כו'. משום דקשה ליה דבתר דכתיב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור דמיירי בבקיעת הכרס וירידת הקבר כדלעיל מה צורך לומר תו וישוב העפר על הארץ, שהרי יציאת הרוח מהגוף סיבה לשישוב העפר על הארץ. להכי קאמר דהכא מילתא אחריתא אתא לאשמועינן דחזרת הרוח אל האלהים תלוי בחזרת העפר על הארץ כשהיה (ותיבת כשהיה חסר בפנים המדרש), פירוש מנוקה מכל עון ואשמה ופשע כמו שהיה הגוף נקי בעת לידה. ואם לאו, שלא ישוב העפר כשהיה נקי בשעת לידתו, אז תקולע הנפש. ואין להנשמה התנצלות לומר הגוף עבר על כל המצות והא ראיה שמיציאתו ממני שמא חטאתי. וכדאיתא כל זה ברבה (ד, ד) ובתנחומא (ד, ה) סדר ויקרא ועיין שם בביאורי:

לכשישוב העפר על הארץ כשהיה. כך צריך לומר (מתנות כהונה). וכן הוא בויקרא רבה פרשה י״ח. ופירושו כדלעיל:

ואם לאו הריני שורפה לפניך. פירוש כמו תרומה טמאה. ודע שכנוסח שלפנינו איתא ג״כ בפרק המפלת (נדה ל, ב). אבל לולי דמסתפינא הייתי אומר שכאן צריך להיות טורפה לפניך פירוש זורקה לפניך, וכן צריך לומר לקמן. כיון שכאן קאי על פסוק ונפש אויביך יקלענה כו'. וכן איתא בויקרא רבה פרשה י״ח ואם לאו הריני זורקה לפניך, כך אמר הקדוש ברוך הוא כו' ואם לאו הריני טורפה לפניך, עיין שם וכאן. ושם הוא בשם רבי אבדימי דחיפה:

לפיכך משה מזהיר לישראל כו'. רצה לומר דלכאורה מבשרו יתירא הוא, על כרחך לרמז שבחטאו מלקהו ה' בדבר שיצא מגופו, שלא יצטרך להביא עליו מכה מבחוץ כדרך בשר ודם (יפה תואר):

עד שבחוריכון קיימין. פירוש הדברים שנקראים בחורים כדמפרש והולך:

שנאמר כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך. קשה הא פסוק זה נאמר על הכהנים עיין שם, וכן קשה זה בבמדבר רבה פ״ג סימן ב'. ואפשר שסבירא ליה שקאי פסוק כי בו בחר וגו' על ראשית הענין שם המתחיל לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון, ועל זה מסיים כי בו בחר וגו':

עד שאתם קיימים. פירוש עד שאתם כנסת ישראל קיימים:

המנדים ליום רע. פירוש הם המניעים את עצמם במעשיהם ללכת ליום רע וגו' ותגישון שבת חמס. פירוש ותגישון לשבת במקום חמס, רצה לומר בגולה:

והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ שזכות האבות בטלה. כך צריך לומר:

והכוכבים אלו תלמידי חכמים. כמו שנאמר (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:

ושבו העבים אחר הגשם את מוצא כו'. רצה לומר צרה אחר צרה קשה, כדמסיק ואמר את מוצא כו'. שחורבן קשה כגשם שוטף וטורד, והיסורים שהגיעו אחר החורבן המה כעבים הקשים והעכורים (מתנות כהונה):

אלא לאחר חורבן. הטעם לזה שבית המקדש היה מגין עליהם (אלון בכות):

שיזועו. ירתיתו (רש"י):

והתעוותו. יאחזם עוות שקורין קרענ״ף (רש"י):

אלו הכהנים. שהם גבורי כח כדמסיים ואזיל:

דבר קל. וקשה לזורקו למרחוק אם לא בכח גדול וביד חזקה:

ובטלו הטוחנות אלו משניות גדולות. שנשנין בשינים הטוחנות את המאכל. או שנקראות כן על דרך דאיתא בקינות רבי עקיבא עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא:

שבלול בהם התלמוד בלול וכלול במשניות, וכן להיפך המשניות בלול וכלול בתלמוד:

וחשכו הרואות בארובות את מוצא כו'. שנשכח הגמרא מן לבם:

בר אלנתן. שם איש עשיר ונדיב גומל חסדים טובים:

על ידי שבטלו מדברי תורה. וכדפירש למעלה ובטלו הטוחנות:

אינם בטילות לעולם. שטוחנים יומם ולילה אם לא יעכבם דבר:

עבדא בישא כו'. אף שהיה רשע נקרא עבד ה' לפי שעשה שליחותו של מקום. רק שנקרא עבדא בישא על שם השליחות, כלומר שהוא עבד המוכן לשליחות רע:

עבדא בישא כו'. עבד רע לך והחרב בית אדוניך רצה לומר את בית המקדש, שבניו של האדון הנזכר לעיל אינם שומעין לו:

ובטל השיר מבית המקדש. ובאיכה (פתחיתא ל') גרס מבית המשתה. ונכון לפי זה מה דסיים הא מה דאת אמר בשיר לא ישתו יין:

מלך מלכי המלכים נתיירא. ודאג לבו פן יעשה בו כאשר עשה בראשונים:

מתווה תוואים. פירוש לשון אות ומופת, כלומר שהיה מנחש אם יצליח אם לאו:

על אם דבצלי. פירוש על אם הדרך והוא בראש הדרך שמתפצלין הדרכים ופורשין זה לכאן וזה לכאן. ובספר אות אמת כתב שהוא שם העיר:

שמתווכת לשני דרכים. הוא לשון תוך ואמצע. כלומר באותו מקום שהוא האמצע של שני הדרכים:

התחיל לקסום קסמים. לראות בקסמיו לאיזה דרך ילך אם לדרך שהיא לירושלים או לאותה שהיא לרומי או לאותה שהיא לאלכסנדריא. ואחר שאמר לקסום קסם דרך כלל פירש הקסם מה הוא. ואמר קלקל בחצים כו' פירוש קלקל כמו (קהלת י, י) והיא לא פנים קלקל, והוא שמחדדין ומלטשין פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואין בו בעלי קסם. או קלקל ענין קלות, כלומר החצים ירה והפריחה באויר לראות לאיזה צד יעלו (רד"ק):

שאל בתרפים. פירוש דמות שמדבר במכשפות, ויש שעה שמכוונת שאם עושהו באותה שעה יש בו דבור לעולם [רש"י]. ועיין בתנחומא סוף סדר ויצא מעשה התרפים:

כהדין ערביא כו'. כערבי הזה ששוחט כבש ורואה בבהירות הכבד שלו דרך ניחוש וקסם אם יצליחו מעשיו אם לא:

בימינו היה הקסם ירושלים. כך כתיב בקרא, ומפרש המדרש פירושו שהיה קסמו על ירושלים בימינו:

פלומרכין. נגידים שרי חיילות, או הוא אילי ברזל לנגח בחומה, אבל מלשון התרגום משמע כפירוש ראשון. תרגום ירושלמי (בראשית לב, ז) וארבע מאות איש עמו וארבע מאה גברין פלומרכין עמיה. ותרגום ויאמר המלך אחשורוש (אסתר ח, ז) אעביד מיניך הגמונין ופלומרכין. וכתב המוסף הערוך פירוש בלשון יוני שר צבא:

ספקלאטורין. שר הטבחים תרגום ירושלמי רב ספקלטוריא. וכתב המוסף הערוך פירושו בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות. ורצונו לומר שמינה הורגי בני אדם שיפתחו פיהם ברצח לעם. כלומר שירצחו כל הנמצא בעיר:

להרים קול בתרועה בסרפוגוסין. כך צריך לומר. ופירושו מין חצוצרות. ורצה לומר שירימו קולם קול בתרועה להבהיל העם אשר בעיר:

לשום כרים על שערים עשה ברקימין. כך צריך לומר. ולפי הענין פירושו שהיה ממנה אנשים זה יהיה על שער פלוני וזה על שער פלוני, כדאיתא באיכה רבתי (א, לא) פסוק היו צריה לראש:

בליסטרא. כתב המוסף הערוך בלסטר פירושו בלשון יוני כלי מלחמה אשר בו מורים אבנים וחניתות לרדות החומות ולהרוג האויבים:

כבשים. שם מין כלי מלחמה עשוי לרדות חומות ולו ראש כמו איל וכבש מנגח. וכן קוראים לו היונים ורומיים בלשונם [מוסף הערוך]. והמתנות כהונה פירש מדרגות וסולמות עשוים מעץ או מעפר להלחם ממנו על העיר:

וכולם היה להם כקסם שוא כו'. פירוש בעיני ישראל היו כל הקסמים של נבוכדנצר לאין נחשבים כמו אם היה קסם שוא. שהיו בטוחים על דברי נביאי השקר שהיו מבטיחים אותם על שקר שלא תנתן העיר ביד מלך בבל:

שנדרשת שבעה משבעה. שהתורה נדרשת בארבעים ותשע פנים טהור ובארבעים ותשע פנים טמא:

נבוכדנצר קוסם עליכם שבעה משבעה הדא הוא דכתיב שבועי שבועות לחם. כך צריך לומר. פירוש ארבעים ותשע פעמים קסם להם נבוכדנצר וכל הקסמים כיונו זה כזה שיצליח על ירושלים:

וינאץ השקד כו'. ופירוש הכתוב וינאץ לשון (שיר השירים ו, יא) הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים, שהרי האל״ף לא נקראת בה. כלומר תצמח נבואת ירמיה שאמר מקל שקד אני רואה (רש"י):

משבעה עשר בתמוז. שבו ביום הובקעה העיר:

זה עבודת צלם של נבוכדנצר. וקראו חגב דרך גנאי. חגב כמו עגב בחילוף אותיות אחה״ע. והוא כינוי לאבר המשגל. ודרש ויסתבל שלא יכול לסבול משאו מפני גבהו (מתנות כהונה):

אמר רבי יוחנן כל דרומיה אמין שתין ופתיה שית מי יכיל קאים אם אין עוביו שליש רומיה אינו יכול לעמוד. ואת אמר אקימיה בבקעת דורא. אמר רבי בני. כך צריך לומר. וכן הוא בפתיחתא דאיכה הנזכר לעיל ושם גרם רבי לוי במקום רבי בני:

דימוס. פירוש הערוך נדבך של אבנים:

בחוצות ישליכו וגו'. וזהבם לנדה יהיה. היינו לדבר שמטמא כנדה שנאמר (ישעיה ל, כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו [מתנות כהונה]:

זו זכות אבות. שתופר זכות אבות. ויהיה האביונה מלשון אב (רש"י):

כי הולך האדם. ישראל שנקראו אדם שנאמר אדם אתם:

מבבל היו. שתרח אבי אברהם מעבר הנהר היה:

זו גלות יכניה. שקדמה לגלות צדקיה אחת עשרה שנה:

יצאת גלות יכניה לקראתם. ובאיכה רבתי גרס לקראתו. ופירושו לקראת נבוכדנצר, על כרחן שלא בטובתן עם שאר בני העיר לקלסו שהוא גבור ומצליח. והיו מכוסים שקים מבפנים. על צרות גלות צדקיה. ולבנים מבחוץ להראות שמחה לפני נבוכדנצר על שנצח את אויביו:

והוון משאליי איליך לאיליך מה אבא עביד כו'. בני גלות יכניה היו שואלים לאלו בני גלות של צדקיה מה אבי עושה שם כו':

והוה מספיד בחדא ידיה כו'. פירוש היה מספיד בכף על ירך ביד אחת, ומקלס את המלך ביד אחת:

זו שלשלת היוחסין. על דרך דכתיב וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי [מלאכי ג, ג]:

כדו של ברוך כו'. שניהם ראשי ישראל היו והיו משכחים תורתם בעוני הדרך וכדפרש״י בסוף קהלת. ופליגי איזה מהם גלה באחרונה ושנשבר גם כדו על גבי מבוע תורתו של ראשון (מתנות כהונה באיכה). וזה ידוע שאין שוברים את הכד אלא א״כ יבש המבוע, אלא שפליגי בזה מי נקרא המבוע, אי ירמיה שהוא רבו של ברוך כדכתיב מפיו יקרא אלי וגו', או ברוך נקרא המבוע על דרך ומתלמידי יותר מכולם. חד סבר דירמיה נקרא המבוע ויבש מקור תורתו תחלה ואחר כך נשבר גם כד של ברוך, וחד אמר איפכא:

ששם צללו מתי דור המבול. שעל ידי שהיא עמוקה מכל העולם נשטפו שם במי המבול, והיינו דכתיב שם גם לבבל נפלו חללי כל הארץ:

חללי ישראל וגו'. גם לבבל נפלו חללי כל הארץ:

שננערו שם מתי דור המבול. על ידי שהיא עמוקה כדפירשתי:

בתשנוק. לשון זוהמא ולשון צרה וצוקה (מתנות כהונה בבראשית רבה פרשה ל"ז). את אשר התעללתי במצרים (שמות י, ב) תרגם ירושלמי מה דשניקית ית מצראי, והפחתם אותו (מלאכי א, יג) תרגומו ושנקתיו, בלכתך לא יצר צעדך (משלי ד, יב) תרגומו כד תזיל לא תשניק אורחך, וכן תרגום וצוקה, (משלי א, כז) בבוא עליכם צרה וצוקה. ורצה לומר שכל ימיהם הם חיים חיי צער וצוקה עד יום מותם, והם תמיד בלא נר ובלא מרחץ. בלא נר שאין שמן מצוי בבבל, ובלא מרחץ מחוסר עצים. וכן אמרינן במסכת שבת (כה, ב) ותזנח משלום נפשי זה נר נשיתי טובה זה מרחץ, עד כאן. והאי קרא בגלות בבל משתעי. או בתשנוק פירושו על דרך וינער (שמות יד, כז) תרגומו ושניק. ויראה שהוא חולי הכפיה שמתנערים בו. ומה שאמר בלא נר ומרחץ אפשר שהנר ומרחץ קשים לחולה זה [יפה תואר]:

מנוערים מן המצות. התלויות בארץ. והוא הדין שיצדק שם זה לכל מקום חוצה לארץ, אלא שנקרא שם זה לבבל ביחוד לפי ששם היו רבים מישראל שהיו צריכים לקיים המצות (יפה תואר). ועיין בענף:

מתים נערים. דלמען יאריכון ימיך על האדמה כתיב:

שונא וער. פירוש אוֹיֵב, כמה דאת אמר (דניאל ד, טז) ופשריה לערך:

התחיל עליהם בהבל הבלים. אם הגירסא נכונה צריך להיות כיון שראה שלמה, ואם ירמיה צריך להיות התחיל עליהם איכה כו' (מתנות כהונה):