עץ יוסף על קהלת רבה יב:ה:א

כד צווחין ליה לאתר. פירוש כשקורין אותו למקום [והיה נכתב על הגליון שמזמנין אותו לסעודה והכניסו המדפיסים בתוך הספר]:

הוא אמר להון אית תמן מסקין אית תמן מחתיתין. כך צריך לומר. פירוש מסקין מעלות מחתותין מורדות. שהוא מפחד מהן שהוא נלאה לעלות ולירד:

חיתיתיה של דרך. כלומר אף שאין פחד מאומה בדרך, עם כל זה הדרך בעצמו מביא חרדה בלבו. ומפרש וחתחתים בדרך אימות וחיתות הרבה בדרכים יש לו. חתחתים לשון כפול הוא בתיבה כמו גלגלים קשקשים זלזלים (רש"י):

איזיל או לא איזיל אמר לא איזיל. פירוש הוא שקול ומסתפק בדעתו אם יזיל או לאו ונשאר ההסכמה אצלו שלא יזיל:

התחיל מתווה תוואים בדרך כו'. פירוש משים סמנים כמו תתאו לכם. והכוונה שע״י חולשתו מציין לו מקום קרוב ללכת ואומר כי לא יוכל לעבור משם. ודרש חתחתים כמו את אתים בחילוף ח' בא'. והוא לשון אות וציון:

זה לוז של שדרה. היא חוליא קטנה שבסוף החוליות. וכל החוליות מתכחשות ומושפלות על ידי הזקנה וזו בולטת כשקד, לפי שהיא יותר חזקה מכולן ואינה מתכחשת בזקנה. ומייתי לראיה עובדא דאדרינוס לומר שלוז זה קשה מכל האברים. ויתכן דסבירא ליה דוינאץ השקד רמיז לן אגב אורחא שממנו מציץ האדם לעתיד. ולהכי מייתי הכא מילתא דאדריאנוס (יפה תואר):

א"ל הראיני כו'. כלומר תוכיח לי שממנו הוא יצמח שהוא קיים לעד:

אלו קרסוליו. מפני שהן סובלות הגוף קאמר ויסתבל שיהיו נלאות מלסובלו. ופירוש המלה הפך הענין, כמו (במדבר ד, יג) ודשנו את המזבח, (תהלים נב, ז) ושרשך מארץ חיים והדומים להם. וטעם קריאת הקרסול חגב. אפשר מפני שיש להחגב קרסולים מלבד הכרעים כדאיתא בפרק אלו טרפות (חולין נט, א). ואף על גב שיש מינים אחרים מהארבה שיש להם כמו כן, נקט החגב מפנין שהוא לבדו הטהור כדאיתא התם (יפה תואר):

זה התאוה. תאות נשים שאינו נזקק לתשמיש. ודרש אביונה לשון תאוה. ולפי שהתאוה מכמה פנים, שאפשר תאות המאכל או תאות השררה וכיוצא, לכן הוסיף ואמר שהיא מטילה שלום בין איש לאשתו, לומר דאביונה נדרש לשון חבה ואהבה נמי, ולזה על כרחך נדרש בתאות נשים שהיא סבת אהבה ושלום בבית, מה שאין כן שאר התאוות (יפה תואר):

הוי יליף כו'. פירוש היה רגיל לעלות אצל רבי לקבל פניו בכל חדש וחדש וכשהזקין לא היה יכול לעלות. ואף על פי כן זמן אחד עלה אצלו. ואמר לו רבי לרבי שמעון בן חלפתא מה זכות שאראה הסברת פנים של רבי היום הזה מיומים. ומרמז לו לאמר למה לא בא אליו תדיר כמנהגו, רק שבדרך כבוד דבר עמו [מתנות כהונה]:

וכדון אפילו במאה זמנין לא שמעון. הקורבה והרחוק בבחינת הזמן, שהיו שומעין לזמן מועט ועתה צריכין זמן רב שיקראו באזנו כמה פעמים עד שישמע:

ומטיל שלום בבית בטל. אע"פ שאין זה מעלה ומוריד להמניעו מהקבלת פני רבו, הזכיר זה לומר שקפצה עליו זקנה מאד ולכן לא יוכל לצאת ולבא (יפה תואר):

דוכסין ואפרכין ואיסטסטולאטין. כולם שמות מיני שררה:

כל אחד ואחד יש לו עולם בפני עצמו. ולפי זה כי הולך האדם אל בית עולמו דבוק למה שכתוב וזכור את בוראיך, שאחר שהזהירו שלא ימתין לזמן הזקנה שאין יכולת בידו לעשות, הזכיר התועלת שיגיענו בזכירת בוראו וקיום מצותיו, דהיינו שיזכה למדרגה כפי צדקתו. שאע״פ שכולן נכנסין בפילון אחת. פירוש בשער אחד, כלומר שכולם טועמים טעם מיתה, מכל מקום לכל אחד ואחד נותנין עולם לפי מעשיו:

אלו התולעים. לא מצאתי טעם להמשיל התולעים לסופדים. ושמא הכי פירושו שסבוב הסופדים הוא על התולעים, שאע״פ שהולך האדם למנוחתו יסבבו הסופדים אותו מפני כליון הגוף שנעשה רמה ותולעה והוא צער למת, כי קשה רמה למת כמחט בבשר החי (ברכות יח, ב) (יפה תואר). ואולי דרש הסופדים מלשון הפסד, שהתולעים מפסידים את הגוף: