עץ יוסף על איכה רבה ה:א

זרזיר מתנים. שם חיה מה שכחה במתנים. ויש אומרים שהוא כלב המלומד לצידה שהוא דק במתניו. ואחרים אמרו שהוא עוף טמא קרוב לצורת העורב [מעריך המערכות]:

כובש את הגדול לפני הקטן. כדי שלא יהרגנו הגדול להקטן ויאבד ממונו. וה"ק למי יכבוש האדם לגדול שהוא זרזיר מתנים שאמיץ במתניו. או לקטן שהוא תשוש כח. לא לגדול כדי לחוס על ממונו. ואיך מלך מלכי המלכים אינו קם עם החלוש דהיינו ישראל עמו שלא יאבד בין הזרים. שהיה ראוי לו להכניע את עשו הגדול לפני יעקב הקטן:

הכתבת כו' ולך לא עשו. ולכן לך ראוי ג"כ לזכור. והיינו זכור ה' מה הה לנו. דה"פ זכור ה' מקדשך שהיה לנו:

אני שלך ועכו"ם שלך. הוא להגדיל הקינה שאפילו היו העובדי עכו"ם חביבים כמונו. ואף שבאמת אינם חשובים כמונו. וה"ק זכור ה' מה הה לנו הפרש בינינו ובין העובדים עכו"ם. שאתה מוסר אותנו בידם. שאחר שאנו והם שלך למה תחוס עליהם יותר ממנו. והיינו ומלך אלקום עמו כלומר איך המלך שהוא מולך על שניהם כאחד איך יניח א' מהם שלא יחוס עליו. אלא שלפ"ז אין צורך לפרש זרזיר מתנים או תיש כדלעיל. אלא ה"ק בין לזרזיר מתנים בין לתיש למה לא יקום עמו. ה' עם האחד שהוא נרדף ויניחנו ביד האחר שהוא רודף אותו. אחר ששניהם שלו:

שכחה מצויה בנו. שהאדם הורד מטה מטה עשר ירידות נתעצם אצלו כח ההרגל עד שישתכחו ממנו טובותיו ומחמדיו היקרים שהיו לו מימי קדם. כי יתרגל מרעה אל רעה עד כי ישים מר למתוק כלו' שישכח מדרגתו הגדולה שהיא טובה באמת. וידאג רק על הסמוכה לאחרונה אף שכבר לא טובה היתה בעצם. אבל טובה הא מהמדרגה אשר הא בה. והמשך המאמר כך הוא זכור ה' מה היה לנו דהיינו הגדולה והכבוד שהיה לנו אז והדביקות שהיה לנו בך על ידי מקדשנו. ועתה הביטה וראה את חרפתנו שהושפלנו עד מאד עד שאול תחתית. ואין מי הרגיש בדבר מפלתנו על אמתתה מחמת ההרגל מעט מעט ע"כ אתה ה' זכור. וביאר לנו המדרש המתקת הענין ואמר אמרה כנסת ישראל רבש"ע אנו יש לנו שכחה. דהיינו מחמת ההרגל השולט עלינו בהיותינו בשר ודם. והרגל הצרות מבטל מעלינו גידל הצער והבושה. אבל אתה שאין לפניך שכחה ומפלתינו ערוכה לפניך מהפך אל ההפך ע"כ אתה זכור (קול בוכים):

ואין שכחה לפניך. כפל לשון זה אפשר לומר דאפילו במלאכים העומדים לפניו אין שכחה שהם שכל בפועל (יפ"ע):

זכור ח' לבני אדום. כיון שדומה לפסוק זכור ה' מה היה לנו הביאו כאן:

פגרו פגרו. לשון שבירה ונתיצה והריסה כדמתרגמינן הרס תהרסם פגרא תפגרינון. והיינו ערער תתערער דמייתי שפי' שיתצו חומת בבל:

פנון פנון. ענין הרקה ופינוי. מריקים שקיהם מתורגם בירושלמי פנון. והיינו דקאמר אפילו יסודותיה מטון פי' שאפי' יסודותיה החריבו. ובתנחומא גרס פנון פנון כמד"א ותער כדה אל השוקת עכ"ל שגם שם מתורגם בירושלמי ופניאה קולתה:

הה"ד עד היסוד בה. ולמ"ד פגרו עד ולא עד בכלל:

ואפי' יסודותיה מטון. והפ"ע גרס אפילו יסודותיה פנון:

הבטה מקרוב כו'. בודאי יש כמה פסוקים דהבטה מרחוק וכמה פסוקים דהבטה מקרוב. וכן יש כמה פסוקים דראיה מרחוק וכמה פסוקים דראיה מקרוב. ובין ר' יודן ובין ר"פ מודים לזה אלא דפליגי בהביטה וראה דהכא דר' יודן מוקי הביטה מעין הבטה דמקרוב. וראה מענין ראיה דמרחוק מהטעם שאכתוב בסמוך. ור"פ סבר איפכא מהטעם שיתבאר בסמוך (יפ"ע). והוא שבהיות שבעונותינו שרבו סילק השי"ת את שכינתו מן התחתונים ואמר אלכה ואשובה אל מקומי הראשון הוא השמים. וס"ל לר' יודן ששאלו ממנו ית' מן המרובה אל המועט. וכך אמרו ידענו כי כבר נסתלקת מבינינו ואתה עתה בשמים ממעל. אבל עכ"ז תרד ותבט מקרוב עלינו. ואם אין לנו זכות לשתביט מקרוב עלינו עכ"פ וראה משם ממכון שבתך. ור' פנחס ס"ל שיותר ראוי לומר ששאלו ממנו ית' מן המועט אל המרובה. שהוא כדמיון שאז"ל בכושי שהולך לשאול בפתחים בראשונה שואל שיתנו לו בצל ואחר שנותנים לו בצל אומר בצל בלא פתא נסיב לבא ונותנים לו גם את הפת. ולכן ע"כ כאן הבטה מרחוק וראיה מקרוב. וכך אמרו ישראל ידענו כי כבר נסתלקת מבינינו. אבל עכ"ז משם ממכון שבתך הבט. כי הבטה דכאן הוא מרחוק. ואחר ששואל ההבטה הוסיף עוד לשאול שיראה בדרך ראיה מקרוב ושירד לראות מקרוב את חרפתנו שמחרפים אותנו [לחם דמעה]. ועיין בענף: